הילדה הזו היא באמת פרח!

"היא באמת פרח" אומרת מרים אוסלנדר (88) על שרון עופרי תלמידת כיתה י' שבחרה בקשר איתה במסגרת הפרויקט "פרח לניצול" בביה"ס אורט ע"ש יצחק רבין שבגן יבנה. הקשר המתהדק בין השתיים יוביל לאיסוף זיכרונותיה של מרים בכתב.

הקרן לרווחת ניצולי השואה מפעילה מספר תוכניות התנדבותיות בשם "פרח לניצול", במסגרתן בני נוער מבקרים ניצולי שואה. הפעילות ממומנת בעיקרה על ידי קרן אחריות זיכרון ועתיד. תכנית ההתנדבות "פרח לניצול" מחברת בין בני הדור הצעיר לבין ניצולי שואה בישראל. עבור חלק מהמשתתפים המפגשים מהווים הזדמנות ראשונה לדבר בגוף ראשון על התופת שעברו. הניצולים זוכים לאוזן קשבת, לב מבין, חווים קשר אנושי חם ורגעי שמחה יקרים. עבור הצעירים זוהי הזדמנות להכיר היבטים נוספים בהיסטוריה של העם היהודי, ללמוד על זיקנה, ולממש ערכים של אהבת הזולת, נתינה וחמלה.

שרון עופרי תלמידת כיתה י' בביה"ס אורט ע"ש יצחק רבין" בגן-יבנה היא אחת הנערות שבחרו באפיק התנדבותי זה. מספרת שרון: "הכול החל כשהמורה לערבית, שרית וקנין, רכזת פרויקט "מחויבות אישית", נכנסה לכיתה והסבירה לתלמידים על הפרויקט ועל חשיבות התרומה לקהילה.התלבטתי בין התנדבות במד"א לבין "פרח לניצול" האפיק בו בחרתי בסופו של דבר כי האמנתי שיגרום לי להרגיש טוב יותר וישפיע על חיי. מעולם לא הכרתי אדם שעבר את השואה, שנתפסה בעיני כדבר מפחיד וקשה. את מרים אוסלנדר ניצולת השואה "שלי" פגשתי בתחילת אוקטובר. כשנכנסתי לביתה לראשונה, ראיתי אישה חייכנית שקיבלה אותנו בברכה במבטא הונגרי כבד, ושפתה משובצת שגיאות בשפה העברית. הסכמנו שאבוא לבקר אחת לשבוע. מעט התביישתי ולא ידעתי איך יעבור המפגש הבא. מאז עברו ארבעה חודשים, בהם אני חוזרת ומבקרת בבית חם, אשר מקבל אותי בברכה, בו אני נהנית, צוחקת, מתרגשת ולומדת בכל מפגש דבר מה חדש. אני לא מתחרטת לרגע שבחרתי להתנדב ב"פרח לניצול" במסגרת המחויבות האישית בביה"ס, ושמחה שניתנה לי האפשרות להכיר אנשים שונים ממני.

מספרת מרים אוסלנדר: "אני בת שמונים ושמונה. מוצאי מהונגריה. קיבלתי טלפון יום אחד, שאלו אותי אם ארצה להשתתף בתכנית "מחויבות אישית". לא ידעתי מה זה. הסבירו לי שזה פרוייקט בו אקבל תלמידת כיתה י' שתדבר איתי. אני מאוד אוהבת את הנוער בישראל. כשילדי היו בני 15-16 נהניתי מהם מאוד. יש לי חמישה נכדים אבל אין להם זמן בשבילי.

אולי זה מחזיר לי את השנים הטובות כשילדיי עוד היו איתי. בני נפל במלחמת יום הכיפורים בגיל 20. אני בגיל 20 הייתי במחנות בעבודת פרך אצל הגרמנים, לא היו לי הנעורים האלו. אחרי המלחמה עליתי ארצה, הקמתי משפחה, עבדתי, הזדקנתי וכעת אני חיה לבד. שמחתי שמישהו יבקר אותי לפחות פעם בשבוע. לפני 4 חודשים באה אליי ילדה חייכנית, חכמה. מיד פיתחתי איתה שפה משותפת. היא באמת פרח ואני מאוד מודה לבית הספר שנותן לי אפשרות לצחוק, ליהנות ולהרגיש שהנוער שלנו איכותי כזה.
שרון מלמדת אותי עברית ואני מספרת לה על חיי. אנחנו עובדות על ספר זיכרונות של חברה - היא מקריאה באוזני פרקים מהספר, בגלל שעיני כבר לא כל כך טובות. שרון תעלה על הכתב גם את הזיכרונות שלי, שמשקפים עליות ומורדות בגורל. תודה לבית ספר אורט רבין. אני מאושרת שישנם עוד אנשים טובים במדינה."

מנהלת בית הספר הגברת מרי שפונט מוסיפה: "הקשר האנושי והמרגש שנוצר בין השתיים מלמד על כי לנוער שלנו מקום חשוב בקשר הבין דורי, אני גאה מאוד בשרון ובתלמידים רבים נוספים שתורמים במסגרת פרויקט מחויבות האישית ואחריו. אנו שואפים להגדיל את מעגל ההתנדבות והתרומה לקהילה כחלק ממיזם תעודת הבגרות החברתית לו אנו שותפים. סיפוריהם של שרון ומרים רק מחזקים את תחושתי שבחרנו בדרך הנכונה".