מפרסם: רימון כהן ושות
תאריך: 22/04/2014 14:56
נושא: חינוך, צילום, תרבות
הודעה לעיתונות

סטודנטים מ-HIT יצרו עבור יד ושם סרטונים העוסקים בסיפורים ופריטים שנאספו בשנים האחרונות מניצולי שואה

לקראת יום השואה, סטודנטים מהמחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ב-HIT מכון טכנולוגי חולון, יצרו עבור "יד ושם" סרטונים חדשים במסגרת הפרויקט "לאסוף את השברים", העוסקים בסיפורים ופריטים שנאספו בשנים האחרונות מניצולי שואה ונתרמו על ידי הציבור הרחב עבור יד ושם.
הפרויקט החל לפני שלוש שנים, עם הכרזת יד ושם על מבצע לאומי "לאסוף את השברים" – לאיסוף מסמכים, תעודות, יומנים, תצלומים, חפצים ויצירות אמנות מתקופת השואה, הנמצאים בידיהם של אנשים פרטיים בארץ. סטודנטים המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית פנו ל"יד ושם" והציעו ליצור סרטונים עבור הפרויקט. ביד ושם הרעיון נפל על קרקע פורייה ומאז הסטודנטים במכון יוצרים עבורם סרטונים המשמשים את "יד ושם" במערך ההדרכה והנחלת השואה לדור הצעיר. מדי שנה, לקראת יום השואה מקפידים הסטודנטים ליצור סרטונים חדשים לשימוש יד ושם. לסרטונים לחצו כאן.
ענבל קוויתי בן דב, מנהלת מגמת ההדרכה ביד ושם מספרת על שיתוף הפעולה: "אין ספק כי הסרטונים מעוררים התפעלות, השתאות ותגובות נלהבות ומאפשרים לרענן ולגוון את דרכי הוראת נושא השואה והנצחתו. שיתוף הפעולה הפורה שבין HIT ויד ושם אפשר לקהלים רחבים להיחשף לסיפורם האישי והמרגש של הניצולים באמצעות פריטים שנמסרו למשמרת וזאת בדרך יצירתית, מקורית ורעננה. אני תקווה כי שיתוף פעולה זה יוכל להמשיך ולהצמיח יצירה אומנותית צעירה בנושא השואה ויתרום לעיצוב זיכרונה בארץ ובעולם".
דנה בן דוד, מנחת קורס מדיה במחלקה לתקשורת חזותית, HIT: "פרויקט זה נולד לפני 3 שנים ומאז עוסקים בעשייה מדי שנה סטודנטים יצירתיים ומוכשרים, אשר שמחים לתרום מכישרונם למטרה חשובה זו. הדרך היצירתית והשונה מאפשרת לנו להביא את הסיפורים לליבם של הילדים והנוער המבקרים ביד ושם, בצורה חווייתית ומהנה שמדברת אליהם באופן מיוחד ומסייעת להם להתחבר לנושא חשוב זה".
פירוט אודות הסרטונים מפי הסטודנטים היוצרים:
הדר סורוקה : "אני והמחברות שלי" -הילדה זיגמן הייתה בת 19 בעת ה"אנשלוס", כשהצבא הגרמני פלש לאוסטריה ב-1938. עד לאותה מתקפה, חייהם של זוג ההורים ושלושת הילדים לבית משפחת זיגמן התנהלו כסדרם. הבן הבכור הנס זה עתה נישא, והילדה התחילה בלימודי אופנה כדי להגשים את חלומה. סיפוח וינה תחת המשטר הנאצי הוביל לחקיקות והגבלות בעקבותן נאלצה הילדה להפסיק את לימודיה, וכאשר הנאצים שמו להם למטרה להשפיל ולבודד את היהודים על ידי פגיעה בעסקיהם, עברה הילדה השפלה אישית כשהוכרחה לקרצף את המדרכה מחוץ לחנות הבגדים בה עבדה. בעוד משפחתה הופרדה פורקה, הילדה ברחה לאנגליה לבדה, ללא משפחה או רכוש. בין הפריטים הבודדים שהצליחה לקחת עמה היו מחברות הציור שלה מתקופת הלימודים, מתוך תקווה לממש את שאיפותיה במקום אליו תגיע. הסרטון "אני והמחברות שלי" אותו יצרתי מספר את סיפורה של הילדה זיגמן מתוך נקודת המבט של בחורה צעירה עם תשוקה לאופנה, אשר החליטה לנסות ולהגשים את חלומה, כנגד כל הסיכויים. לסרטון לחצו כאן
עמית דווידי- "דף מאלבום" הסרטון שלי עוסק בזיכרון וגעגועים למשפחה שנשארה מאחור ונספתה במלחמה. הסרטון נוצר בהשראת מסעותיו של סבא שלי. עם פלישת הנאצים, סבא שלי ברח מצ'כיה לסיביר, שם נתפס ואולץ לעבוד עבודות פרך במכרה פחם במחנה עבודה במקום סוס עבודה. לאחר שבע שנים ובתום המלחמה חזר לעיירת הולדתו לחפש את משפחתו אשר לא ידע מה עלה בגורלם כל המלחמה. שישה מבני משפחתו לא שרדו. רק אחותו שרדה ועלתה איתו ארצה. החפץ שבחרתי הוא דף מאלבום התמונות היחיד של סבי מכל חייו. רק בדף זה נראים תמונות של משפחתו אשר לא שרדה. בסרט ניסיתי להעביר את תחושת הגעגוע שלו אליהם בזמן המלחמה, חוסר הידיעה מה שלומם ומה עלה בגורלם, ואת הבדידות שלו בתקופה זו של חייו. לסרטון לחצו כאן
שרון ביבי- "המכתב" -הסרטון מבוסס על מכתב פרידה שכתב משולם הרשטיק לבנו אוטו ערב לפני שנשלח לאושוויץ, שם מצא את מותו. המכתב הגיע ליעדו בתום המלחמה, והצוואה לחיים מאושרים שהשאיר האב לבנו התגשמה במלואה. בסרטון בחרתי להתמקד בשני חלקים. החלק הראשון הוא רגע כתיבת המכתב והפרידה מהעולם, בעוד שהחלק השני קורה בתקופתנו, ההגשמה של הצוואה, והמשך החיים. לסרטון לחצו כאן
ג'ני שול- "המסרק"- הסרטון עוסק בשימור זיכרון ונעשה בהשראת עדות מרגשת של פרופ' שלמה ברזניץ ששמר על המסרק של אימו, ניצולת אושוויץ, מאז שנפטרה. זהו החפץ היחיד שנותר לשלמה מאמו מתקופת השואה. אחרי שהועברה מברטיסלבה לאושוויץ, יאנקה, אמא שלו, השיגה את המסרק תמורת מנת לחם . בתחילה גילחו את שיער ראשה אבל כששיערה התחיל לצמוח הרגישה צורך לשמור על צלם אנוש, בעזרת המסרק. המסרק מייצג חפץ המסמל שימור זיכרון. הזיכרון נשמר בין אם החפץ קיים בפועל או לא רק מתוך האסוציאציה של המקום בו החפץ נשמר לאורך השנים וגורם לאדם להיזכר בסיפור החפץ ובאדם היקר לו, כל פעם מחדש. לסרטון לחצו כאן
צליל יפה- "מחברת התוים של טיבור" -טיבור קאריני, יליד נובו-סאד שבסרביה היה ילד יצירתי ומוכשר שהרבה להלחין, לצייר ולכתוב. במהלך המלחמה הועבר על ידי הוריו להתגורר עם סבו וסבתו איתם גם נשלח לאוושויץ עם בואם של הנאצים לאזור. היה בן 13 במותו. לאחר המלחמה מצאה אמו בביתם את מחברות הציור והתווים של בנה ושמרה עליהם כל חייה. המחברות הגיעו לפרוייקט לאסוף את השברים על ידי אחותו למחצה של טיבור שנולדה אחרי המלחמה. נגינת הפסנתר בסרטון הוקלטה על פי הלחנים אותם כתב טיבור במחברתו. לסרטון לחץ כאן
איילת אניטקס –"הדיוקן" -דיוקן במחיר פיסת מצייה- 8/2/1945 Lichtenorth - כך נרשם בתחתית דיוקנה של נערה עצובת-מבט. הנערה המצויירת בדיוקן היא שושנה לוינגר (רוכליץ). שושנה לוינגר, ילידת 1927 בודפשט, הונגריה, נשלחה לעבודות כפייה בLichtenorth שבגרמניה בתום צעדת מוות. את הדיוקן ציירה עבורה אסירה בשם SAKANDY ALIZ על חלקה האחורי של קופסה, תמורת נגיסה מהמצייה של שושנה. לאחר המלחמה עשתה שושנה את דרכה בחזרה לבודפשט ברגל, שם פגשה את הוריה. בשנת 1949 עלתה שושנה לארץ. שושנה מסרה את דיוקנה מהמחנה למשמרת ביד ושם. הסרט שלי מדבר על אובדן זהות. לסרטון לחצו כאן
לירון בן חיים- "האודם"- סיפורם של אם ובת אשר ניצלו ממחנה ההשמדה אשוויץ. עוד בהיותן בגטו הן מצאו ליפסטיק זרוק ובתחתית נשארו שאריות אודם, הם עטפו את השאריות בנייר צלופן קטן ושמרו אותו בין האצבעות ברגליים. הן השתמשו בו כסומק לפני כל סלקציה כדי להראות חיוניות ובעיקר בזכות האמונה בו הם שרדו 7 מחנות ו2 צעדות מוות. לסרטון לחצו כאן
ליאת אהרוני- "המסרק" -הסרטון נעשה בהשראת המסרק של ינקה ברזניץ. ינקה השיגה את המסרק באושוויץ תמורת מנת לחם. את שערה גילחו עם הגעתה למחנה אך כשהחל לצמוח הרגישה צורך לשמור על צלם אנוש, בעזרת המסרק.
עומר זאובר: "הגלויה"- החפץ בסרטון הוא גלויה שנכתבה בתוך קרון רכבת בדרכו לאושוויץ, ונזרקה החוצה במהלך הנסיעה. המכתב הגיע ליעדו, אבל לא יודעים איך זה קרה, וזה מאוד סקרן אותי. הסרטון הוא סוג של סיפור המסע של במכתב, כמו שניסיתי לדמיין אותו. לסרטון לחצו כאן
קונסטנטין גדלביץ'- ״התמונה״ הפרויקט מתעסק בחפץ קטן אך בעל משמעות גדולה. זוהי תמונה של אשתו של פבל פיסק שהיה אסיר באושוויץ. הוא שרד כנגד כל הסיכויים בזכות התמונה משום שהזכירה לו את החיים הקודמים שהיו לו והעניקה לו תקווה לעתיד טוב יותר. "במקום הכי אפל בעולם, לפעמים מספיק דבר אחד קטן כדי להישאר בן אדם". לסרטון לחצו כאן

לפרטים נוספים: מיכל זילבר, רימון כהן שינקמן, 054-6279986, michalz@rcspr.co.il

לפרטים נוספים ניתן לפנות ל- רימון כהן ושות.