הפסיכולוגית רבקה שופן מדברת על ביישנות מהי
אנשים שסובלים מביישנות יתר או מחרדה חברתית מסגלים לעצמם, לעיתים קרובות, "פטנטים" כדי להתרחק ממגע עם אחרים - שתיקה, השפלת מבט, עמידה בצד, התעסקות בסלולר באינטראקציות חברתיות, לבישת בגדים כהים כדי למנע מלמשוך תשומת לב, מתן תשובה קצרה לשאלה, המנעות מלפנות לאחרים, המנעות מלעזור ו"לתת יד" בארוע חברתי. כל אלו נועדו לגרום לאחרים לא להבחין באדם הסובל מחרדה חברתית אולם דווקא אלו, "הפטנטים", הם שמושכים את תשומת הלב על רקע היותם מוזרים לסיטואציה. רצינו להעלם ובלטנו במוזרות התנהגותינו..
אייך נפטרים מביישנות? לאט לאט. אין כאן "קפיצות למים העמוקים" ואין כאן שום צורך לעבור מחסום. אחרי הכל, גם מי שסובל מביישנות, מתנהג בצורה משוחררת יותר בחברת אנשים שקרובים אליו במיוחדלדוגמא בני משפחה או במצבים מסויימים - כמו בערב בחושך (כשקשה להבחין בהסמקה או במבוכה).
לאט לאט אומר לנסות ולהגדיל במעט, בצעדים קטנטנים, את החשיפה. אם הצלחנו להביע את דעתנו רק בחברת בני המשפחה המצומצמצת אז השלב הראשון, ביציאה מהביישנות, יכול להיות- להוסיף עוד אדם אחד, קרוב, שגם מולו ננסה להביע את דעתנו.
רק אדם אחד מולו נתחיל להרחיב את התגובות המשוחררות שלנו. או אם קשה לנו ליישר מבט, נבחר מצב, סיטואציה, או אדם מולו נתאמץ ליישר מבט וגם אז רק לשניה קצרצרה. זה הכל. המחשבות על "לצאת מזה", "לפתור את הבעיה", "להפטר מהמגבלה" - נראות מאוד מאיימות ולרוב גם מצליחות לשתק. צריך לחשוב על צעד קטנטנן. זה הכל.
