המשורר שמואל ירושלמי: מות האסירה בכלא 4 - אות להפקת לקחים

יום לפני ערב חג-הסוכות התקשורת הישראלית בישרה שבכלא 4 (כלא צבאי לנשים)
התמוטטה ומתה החיילת דביר קפלנסקי שהייתה עצורה במקום. ללא ספק מדובר במקרה חמור ביותר
שהגורמים הרלוונטיים חייבים לחקור ולהסיק מסקנות נכונות שמטרתן תהיה
למנוע הישנות של מקרים כאלה בעתיד.

בעקבות המקרה הנ"ל בעיתונות הישראלית (וקודם-כל בעיתון הארץ) התפרסמו
ראיונות עם אסירים בהווה או בעבר מבתי הכלא הצבאיים בארץ, מהם עולה תמונה
עגומה ביותר של הזילזול (וזאת בלשון המעטה) בבריאותם של העצירים והאסירים
היושבים בבתי הסוהר הצבאיים בישראל. התעלמות מתלונות החיילים האסירים על
כאבים ובעיות בריאותיות אחרות. אי-מתן טיפול בזמן. יחס מזלזל לאחריות
מקצועית של עצמם מצד אנשי הצוותים הרפואים - כל אלה הפכו לדבר שבשגרה
בבתי-הסוהר הצבאיים (ואני מניח לא רק צבאיים) ב"דמוקרטיה היחידה במזרח
התיכון". אך הבה נעצור לרגע ונהרהר קצת בנושא.

בקרב האסירים והאסירות הפלסטיניים הכלואים בבתי-כלא בישראל לפחות
פעם-פעמיים בשנה אנו מדווחים על מותו של מישהו מהם. כבר משך עשרות שנים
האסירים הפלסטיניים הכלואים בארץ סובלים מהזנחה קשה ביותר של מצבם
הבריאותי. ההזנחה והזילזול מצד הרופאים ותר אנשי הסגל באסירים פלסטיניים
הם פי כמה וכמה יותר קשים וחמורים מאשר הזילזול באסירים יהודיים. וכפי
שכבר ציינתי לעיל, בקרב אסירים פלסטיניים יש הרבה יותר מקרי-מוות
מסיבה זו או אחרת מאשר בקרב ישראלים (בין אם אזרחים או חיילים).)

מאז 1948 החברה הישראלית (וכוונתי כאן לא רק לממשלה או רשויות, אלא לכל
אחד ואחת ממרכיבי החברה בישראל) נהגה להתעלם כמעט לגמרי מזכויותיהם של
האסירים הפלסטיניים. מאז 1948 החברה הישראלית כמעט כולה התעלמה מפשעי
הממשל הצבאי, מהמחסומים בשטחים המוחזקים (אחרי יוני 1967), מהמצור על
רצועת עזה בשנים האחרונות. אך בדיוק באותו זמן החברה הישראלית שכחה את
הפסוק התנ"כי הידוע (וככל הנראה מבוסס על הניסיון שקדם לחיבורו) שלשונו
היא: "מי שיתאכזר לגר יתאכזר לישראל".

ואכן ואכן, בשנים האחרונות אנו עדים ליותר ויותר מקרים של התאכזרות החברה
הישראלית ביחס לישראלים עצמם בצורות שבעבר היו שמורות בעיקר לערבים
(בעיקר תושבי השטחים, אך גם אזרחי ישראל). אומנם, עדיין לא הורסים את בתי
היהודים כמו שהורסים בנייה "לא-חוקית" אצל הבדואים בנגב או תושבי
שייח'-ג'ראח במזרח ירושליים. אך כבר היום ליותר ממיליון ישראלים יש תיקים
בהוצאה לפועל ולא מעט אזרחים ישראליים (ממוצא יהודי) נזרקו מבתיהם בגלל
חוסר-יכולת לעמוד בחובות לבנקים. אומנם, עדיין יהודי לא צריך לעמוד
במחסום כדי לעבור מעיר לעיר, אך מאידך מדינת ישראל היום בכלל לא מקימה
דיור ציבורי ומחירי הדירות בשוק ה"חופשי" ממשיכים להאמיר ולהרקיע שחקים
ללא מעצור. אומנם, האסירים הישראליים שיושבים בבתי-הכלא בישראל מוחזקים
בתנאים הרבה יותר טובים מאחיהם הפלסטיניים, אך הנה ראו פלא! היחס המשפיל
לאסירים פלסטיניים חזר כבומרנג אלינו, הישראלים. ההתעללות (גם פיזית וגם
נפשית) באסירים פלסטיניים הכתה כבומרנג בדמות חיילת שמתה כתוצאה מהזנחת
מצבה הרפואי על-ידי הנהלת הכלא הצבאי בו היא הייתה כלואה. בקרב האסירים
הפלסטיניים כל שנה מתים אסירים (חלקם במרתפי העינויים של השב"כ).