"יש דברים שרציתי לאמר"
"יש דברים שרציתי לאמר"
"יש דברים שרציתי לאמר"
"יש דברים שרציתי לאמר"
"יש דברים שרציתי לאמר"
"יש דברים שרציתי לאמר"
"יש דברים שרציתי לאמר"
"יש דברים שרציתי לאמר"
הודעה לעיתונות

"יש דברים שרציתי לאמר"-תערוכה מרהיבה באוצרותה של שולי בריסקין על האגם ברעננה

''יש דברים שרציתי לומר...'' תערוכה קבוצתית איכותית
אוצרת : שולי בריסקין
גלריה "על האגם" דרך הפארק 10 רעננה
אורית עציוני, אמנית מרעננה, מציגה 3 קטגוריות של ציור. האחת, ציור בשמן, של דמויות מטושטשות. השנייה, ציור בחוט, והשלישית, שילוב בין ציור לקרעי עיתונים. ציוריה המעורפלים של אורית, מדגישים דמות – אדם, על מבטו ורקעו המובלע. לאורית, יש אמביציה חזקה ומניע ,לא מודע, לצייר '' ב ''ל ב ן '' . ללבן יש אין- סוף גוונים ומכיוון, שאורית, מצהירה על עצמה, שהיא מונוכרומטית ואיננה צבעונית, המתלבשת, לרוב, בשחור, הרי שהכי מגוון עבורה, הוא שימוש בכחולים, ירוק זית או בהיעלמות נוכחותן הצבעונית של דמויותיה עד היטשטשותן. אורית , אוהבת שקיפויות. תמונותיה מרוחות בשמן אולם האפקט האשלייתי שניראה לצופה, משקף, לכאורה, ציורים שניצבעו בצבעי – מים. לדבריה, ביצירותיה, יש אמירה, שאיננה חד – משמעית וביטויה: ש''הכל אצלי, נתון לסימני – שאלה. הדמויות שלי אינן בפוקוס מובהק והן מאלצות את הצופה, להתאמץ ! כמרכיבת משקפיים לקוצר הראייה שלי, פחדתי, תמיד, מה יאמרו?! למעשה, 'אנשים', לא ממש העניין המרכזי – בעבודותי. אני זקוקה להם , בעיקר כאובייקטים ליצירותי ! '' אורית, נישענת ומושפעת האימפרסיוניסטים ,כמו, קלוד מונה, ב- קתדרלת רואן 1893 ומ- ג'. א. מקניל וויסלר ב - סימפוניה בלבן- הנערה בלבן, 1862). ''ציורי- החוט של האמנית החלו מאהבת תמונותיהם של סבה וסבתה ,אותם הייתה ממירה לצבעי- ספייה ומשם העמיקה והתענינה בתמונות הפורטרט של המאה ה-19 ומימשה את כמיהתה האמנותית על ידי המרת הצילומים והציורים לחוטי-רקמה שנצבעו בתה /קפה ותוצאתן נתפשת כיום לאמנות מוגבהת Raized-Embroidery : ! הטכניקה השלישית ב-ציור בחוטים- מערבת מילים, מילים , מילים ותווים ביחד עם קרעי עיתונים , היוצרים אפקט מרוכז אל מבטי- אדם או אל כפות ידיהם והם משמשים כערבוביה של סוגי תקשורת או היעדרם,,, זו כמובן פרשנות המתעוררת לנוכח ההסתגרות של דמויותיה בגפן לצד מכשירי הפלאפון שבמחיצתם ,,,אביזרים אלו, המתחלפים, לעיתים בכלי נגינה...הפתוחים להנאה ולפרשנותם של הצופים. אורית, ידיה- נוגעות בכל .
אדוארד אלמאשי – צייר ופסל דיגיטלי, מבקש לחבר בין כישוריו כמהנדס תעשייה לבין המציאות הטכנולוגית העכשווית, ובכך מנציח באמצעות רכיבים רבים ואלקטרוניים מציאות שהייתה לצד, מציאות שניבראת באופן מתקדם יותר. בעבודותיו, נפגוש גם בציור דקורטיבי, המבליט את הגבולות שבין הדו-ממד לתלת-ממד וגם בפיסול הנע בין הפיגורטיבי למופשט .לאדוארד, יש אסמבלאז'ים המורכבים מרכיבי מחשב מרובים ועל ידי צירופן הייחודי למשטחי- העץ, האלומיניום או הפרספקס שלו, נוצרות תמונות נוף אורבאניות של גורדי שחקים וערים הבנויות לתלפיות. האמן ניזון מעולם המחשוב, מחד, ואליהם הוא יוצק צבעים נוזליים הנמהלים בתנועות יד אל תוך תבניות המוכנות מראש, ששורטטו קודם ביד ובמחשב. כך יצירותיו ''יולדות'' עולם צבעוני, נייד, זורם ומעורבב ,לצד הרכבה של פריטי מחשבים, שפורקו לכבלים, ספקים, חוטי טרנזיסטורים וגם לוחות צבעוניים ,שמכילים בקצביות טכנולוגית מרובה - תבניות דקורטיביות עם צבעוניות מסחררת ועוצמתית.
אלמשי, מרבה בצורות גיאומטריות ובקוויות מעגלית המייצרת תנועה. אדוארד ,נולד באלבה יוליה שבטרנסילבניה, בסיומה של מלחמת העולם השנייה. כבן למשפחת פועלים, שאב את אהבתו ליצירה ולאמנות מנשות המשפחה שעסקו במלאכת הרקמה והתפירה. עם עלייתו לישראל, בשנת 1982, כשמכאובי העקירה מהמולדת והגעגועים אליה גברו, החל לצייר בראשית דרכו האמנותית- בטושים וברפידו-גרף, ציורים אבסטרקטיים של זיכרונות, שהורכבו משעונים, מסמרים, רכיבים אלקטרוניים, ברגים ומה לא?... כיום, המציא האמן, שיטה חדשה בציור ובפיסול - והיא יצירת משטחי צבע בלכה -בזרימה לצד בניית פסלים ציבוריים וביתיים –בשיטה הסטריאוסקופתית- תלת ממדי המוגשת על פרספקס, קרטון קרשים ומתכות. פסליו מפארים את כיכרות העירו ''מנציחים את ה ''רגע'' בצבעם הטרי ובאווריריותם החלולה של ריבועי המתכות המתובנתים ומולם, ציוריו הדקורטיביים מפליאים בטכניקה התימתית שלהם את עיין הצופים הנרגשים והממוגנטים!
ג'ילברט אשור, צייר 'סוריאליסטי' ו'נאיבי' המצייר חלומות ,כמיהות וגעגוע. נולד באלג'יר ועלה פעמיים לארץ. ב1970, לאחר 10 שנים בפריז וב2015- עלה שנית, מהעיר ניס. הנדודים ושינויי המולדת שלו הותירו חותמם על אמנותו ואמונותיו, כיהודי, ג'ילברט מצייר אשליות.פנטזיות. ציוריו, צבעוניים מאד ומשדרים נאיביות ילדית עצומה, מחד, אולם מלאה בסימבוליזם מורשתי ובכמיהות רוחניות, מאידך. לעבודותיו - אין אדמה ושמיים נורמטיביים . אלו מתהפכים, לא פעם. ה'מטה' הופך 'מעלה' ורוב החפצים, הדמויות והאלמנטים הגרפיים, מרחפים בחללים ובגבולות, שמעידים על כל -מקום. המגע הכאוטי שלו, מזכיר את זרם הסוריאליזם באמנות, שפרח בשנות העשרים והשלושים של המאה ה20 בצרפת ונבע מתוך התפרקותה של תנועת הדאדא, שגרסה ושללה כל סדר והיגיון שהובילו, בעצם, למלחמת העולם ה-1. הסוריאליסטים, כרנה מגריט וסלבדור דאלי, חיפשו פתרון לשליליות זו ומצאוה ב-אמנות, כפתרון לכל חיבוטי הנפש שהתעוררו עקב המלחמה. בחלומות, אין היגיון ומגבלות במחשבה, ובהשראתם, הלא –מודעת של האמנים הצרפתיים, על ג'ילבר, כך ציוריו העליזים, משדרים אי-סדר תלתממדי ומעוררים את הצופה לחשוב ולהיטלטל עוד ועוד. ציוריו, משדרים התחכמות הומוריסטית ומחויכת המשמשת בערבוביה, לצד מסרים יהודיים המנכיחים עצמם ברב תמונותיו. כמעט, בקנאות, חוזר ומשתעשע בלצייר סמלים כמו יונים, מגן- דוד, חנוכייה, דגים, ירח וחיות. בתמונותיו גם נופים- קדומים, חופי ים, אנשים מרחפים, כינור ופסנתר, ליצנים ונשים אוריינטליות לצד פרצופים 'קוביסטיים' ופני יהודים, עד לטשטושם האבסטרקטי של האלמנטים- לקווים וצורות אמורפיות וקונטרסטיות. ג'ילברט, שחי בצרפת, מסנתז בציוריו את השפעתו האמנותית - קוביסטית של פיקסו וגם את השפעתו של האמן היהודי רוסי – מארק שאגאל . לשניהם, עקבות רגל לא מודעות, ביצירות של אשור. ג'ילברט מבליט את דמויותיו המרחפות לצד קוויות ומבניות גיאומטרית עזה. כדמויותיו המרחפות של שאגאל בציור ''אני והכפר''( 1911) ,כך דמויותיו העפות, ללא אחיזה בקרקע ובהיפוך מכוון ע''י אפיונן הרוחני של אנשיו וחפציהם, הכמהים, כולם לגעת ב 'רוח- האלוהית – השמימית' .
דויד גומא, פסל. שם משפחתו של דויד, גומא, הוא כגומא הפפירוס, צמח, ממנו החלו מתקינים את הנייר לכתיבה, במצריים, כ3000 שנה לפנ''הס.לא מיקרי! הצמח גדל לאורך הנילוס ,מצוי בסודן והשתרע, גם בעמק החולה בשנות ה40-50 וכיסה שטחי –קנה וסוף בארץ. בתלמוד הוא מוזכר בשימושו כקערה וכסל- נצרים ויש המזכירים את העובדה שמרים טוותה את התיבה למשה גם מענפיו. אני מוצאת עניין והקשר, בלתי מודעים, לשם משפחתו של האמן ,דויד, ולפסלי החמר שהוא יוצר. מבט ראשוני בפסליו האדמתיים, מעוררים, אינטואיטיבית, את הזיכרון האמנותי הקדום מהארכיאולוגיה והאמנות המיצרית הקדומה. הפיסול ,היה אמנות מונומנטלית ,שמטרתה הייתה להאדיר את הפרעונים על ארמונותיהם, מיקדשיהם וקברותיהם. רובם נמצאו בתוך קברים, כיוון שהאמינו בחיים שלאחר המוות והכינו עצמם לחיי נצח. פשוטי העם נקברו באדמה והכוהנים האצילים נקברו ב'מסטבות'. הפיסול, כדוגמת הספינקס, שימש כמגן מפני שדים, רוחות רעות ומיפלצות והוא הכיל ראש של אדם וגוף של אריה. הגוף, סותת מסלע ים -תטיס והראש עוצב מסלע אחר, צעיר יותר שהבליט חוסר פרופורציות בין חלקי הפסל. על הפסל היה לבטא את האלוהי שבו ולא את האנושי שבו. עיצוב הגוף, על כן, הוא גרפי וסכימטי ולא נטורליסטי ושאר האברים הם גליליים ומשולשיים. לגוף, אין חללים בין הגפיים, רק שקעים. לפסל – יש מראה קפוא, המסמל את הנצח, והוא, תמיד פרונטלי. בפיסול המצרי אין כניסה לפרטים .הגבר, ניצבע בדרך כלל בחום אדמדם והאשה, בחרדל ובצהוב כהה. הראש – בפרופיל, העין – והגפיים –לא. אין פרופורציות בין חלקי הגוף וזאת על מנת לשוות להן מראה מיפלצתי פסליו של דויד ,קשה שלא לראות בהם התגלגלות על זמנית של אמנות קדומה אל ימינו ואמונותינו אנו. לפסליו- אין צוואר! האמן, מוסיף אלמנטים חרוטים קווים של דמויות אדם או חיה ויוצר פסל רב- חזיתי ולעיתים גם תלת-ממדי . דויד מעוות חלק מפסליו. עיניים בגדלים שונים, פנים צמודות לחזה ,מראה של פה ,כמראה של טבור גוף האדם,. התןספות שלו –הינן לא ריאליסטיות, לא אנושיות, ומבטאות חייזריות ומוזרות פרימיטיביים המעוררים תמיהה ושאלות . מה שחשוב לדויד הוא חוסר התיכנון המוקדם ביצירת יצירותיו ובעיקר האינטראקצייה שלו עם האמנים ,לצידם הוא יוצר את אמנותו. 
מירי ישראלי, אמנית אקולוגית. המילים:'סביבה ירוקה' 'מיחזור' 'קיימות' 'שמירה על הטבע' 'זבל ' - הן הלקסיקון היומיומי, השגרתי של האמנית –ישראלי. התחביר המילולי הזה, הוא בנישמתה–כמו היו פרודות חמצן הכרחיות להווייתה הקיומית והמטפורית . מירי, ' ניזונה' מאחיזתה בטבע, בירוק, במתכלה ובמתפוגג. היא איננה נפרדת מדבר. היא מבקשת למחזר ולהפיח חיים מטמורפוזיים במה, שהיה פעם בעל ערך...ועבר זמנו. עבורה, עת לכל חפץ...ועת לכל חפץ... מירי ,היא בבחינת 'שליחה', המרחפת, בשם הקיימות, מעל נופים, ערימות, הצברים ורכיבים ובעזרת כנפי- דמיונה הבלתי- נדלים, היא יוצרת אמנות מתחדשת. אמנות ירוקה, אמנות – מזבל. לטעמה, בכדי לעזור לכדור הארץ היא, בדרכה, אוגרת '' ישן '' על מנת לייצר '' חדש '' ! ישראלי, מרתקת בעבודותיה בכך, שתוצאתן- התצוגתית, אינה מסגירה את מקור חומרי הגלם, שמהם נוצרו. האמנית, בוחרת, לדוגמא, קליפות עצי- אקליפטוס ויוצרת מהם 'דיוקנאות' לחיות שעלולות להיכחד. מענפי דקל, היא יוצרת מסיכות אפריקאיות ומבקבוקי פלסטיק מרוקנים, היא מייצרת ברכונים למסיכות. חומרי- הגלם שלה מתגבבים לערימות זבל, מפקקים, שעם, קפסולות קפה, קרטונים, ניירות וממטריות גשם שבורות, המתמירות צורתן, בהתפעלות מרובה....לעכבישים הטווים קורים... סביבנו. יצירתה, שמקורה בזבל, משקפת יצירתיות וצורך כביר לביטוי האג'נדה שלה-לעולם וכך ממוללת את חרדותיה מהנזק שעלול להיגרם ליקום כולו. ישראלי, מזהירה על היכחדותן של חיות טרף בטבע, או מצביעה על סכנותיהן של שריפות הענק בעוטף- עזה ובעיקר, מתריעה מהמחיר אותו נשלם על אדישותנו לסביבות הירוקות והמוזנחות שסביבנו .בשליחות זו, קיימים עוד אמנים אכפתיים ויצירתיים, כמותה, בארץ ובעולם. האמן הברזילאי, וויק מוניז ,למשל, אשר מככב בסרט '' אמנות בזבל '' שהופק ב 2010 – ושם ,הוא עושה אמנות עם ה''קטדורס'' - מלקטים עניים המתפרנסים מאיסוף זבל, ושבעזרתם יוצר דיוקנאות ענק מסוכר, שוקולד, חוטי תייל וזבל, ובתשלום על עזרתם הוא מקוה להביא לשינוי חברתי (זעיר) ! בארץ, במושב שריגים מפעילה האמנית, שי זכאי מרכז לאמנות אקולוגית. ולנו יש את מירי ישראלי, אמנית אקולוגית ,רעננית, חלוצה בדרכה המפיצה את אורה, באמצעות אמונתה ואמנותה : להפוך זבל- לאוצר !
נעילת התערוכה :29.5.2019
שעות ביקור בגלריה:א'-ה' 10:00-13:00

לפרטים נוספים ניתן לפנות ל- סדן הפקת אמנות.