ארבע תערוכות חדשות במוזיאון לאמנות ישראלית רמת-גן

מיניות וגרוטסקה ברמת-גן
המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן מציג:
"Observationes" – סשה אוקון - תערוכת יחיד: שמן על דיקט. אוצר: מאיר אהרונסון

פתיחה: יום שלישי, ה-15 באוקטובר 2013 בשעה 19:30
הכניסה לפתיחה חופשית התערוכה תוצג כ-3 חודשים

המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן (אבא הלל 146, רמת-גן) שעות פתיחה:
ב', ד'
10:00 – 16:00
ג', ה'
10:00 – 20:00
ו' 09:00 – 13:00
שבת: 09:00 – 15:00

מחיר כניסה למוזיאון: מבוגר 20 ש"ח, חיילים, תלמידים, סטודנטים ופנסיונרים 15 ש"ח

ב-15 לאוקטובר תיפתח במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן, התערוכה "Observationes" תערוכת היחיד של סשה אוקון.
העבודות של אוקון עוסקות במקביל בשלושה נושאים חשובים: הנושא הראשון בו עוסק אוקון הוא גוף האדם. גוף שמיום היוולדו עובר תהליכים של הזדקנות. הוא עומד ובוחן את התופעה הזאת של ההזדקנות וההתכלות עיניים פקוחות ובמבט ריאליסטי. אוקון אינו שותף לניסיון להפוך את החיים למסע של אושר מוחלט. הוא אינו עורך גלוריפיקציה לחיים ומצייר את ההווה במבט משותף לעבר ולעתיד.
בסדרת בת 12 הציורים שתוצג עוסק אוקון גם בתת-נושא של גוף האדם–תת-נושא שהוא אולי המרכיב המרכזי בחיוּת (ויטאליות) של היצור האנושי–מיניות שהיא מעבר לגוף .מיניות שהיא הכוח המניע את הנפש ואת הגוף. מיניות שהופכת על פי סשה לגרוטסקה. דמויות אנושיות, אחרי שיא חייהן, עדיין מנסות לעסוק במיניות פעילה, שבעבור רובנו נחשבת לפעילות של הנעורים והבגרות.
הזמן הוא הנושא השני החשוב שבו עוסק סשה אוקון כאמן. הזמן בעבורו אינו רק זמן, אבל הזמן השולט הוא זמן ההווה. זמן קצר, משתנה, פעיל וקצר משני הזמנים האחרים. אבל בעוד היחס בין העבר לעתיד משתנה לכל אורך החיים, העבר הופך ארוך והעתיד מתקצר, הרי ההווה הוא מעין נקודת זמן קבועה הנמצאת בין העבר לעתיד ומסמנת את הגבול ביניהם.
נושא שלישי שבו עוסק סשה אוקון הוא הטכניקה שבה הוא מייצר את העבודות בסדרה הזאת. למעט הערכים הכלכליים שבהן נמדדת יצירת אמנות, הטכניקה שבה היצירה מיוצרת היא לרוב נושא שולי ונעדר חשיבות. נייר, בד, עץ הם חומרים הנושאים את היצירה ,והיצירה היא החשובה. היא הנראית והיא המהווה את מושא הביקורת האמנותית או הצורנית. אבל במקרה של סשה אוקון הטכניקה והמִנשאָה שעליה הוא בונה את עבודת האמנות חשובה לא פחות, והיא חלק לא-נפרד מנושאי העבודה. כמעט מתבקש היה לטעון כי יסודות האמנות שאותם רכש באקדמיה ע"ש שטיגליץ או "מוחינה",כפי שכונתה בימי לימודיו, הם הסיבה לבחירת החומרים מהסוג הנצפה כאן. אבל למעשה הזמן, ההתכלות, הרצון לייצר עתיד והזיכרון הם הסיבות האמיתיות.

במאמר מתוך מהקטלוג המלווה את התערוכה אומר גדעון עפרת: "...העירום שולט בציורים הללו, אך לא נאתר פה ולוּ שמץ של ארוטיות: להפך, הגוף דולדל מחשק, מתאווה. ויותר משהדמויות התערטלו, ערטל אותן האמן חסר-הרחמים. אין שמץ רוח במרחב האוקוני: כאן הכל גוף – גוף מתכלה, מכמיר ודוחה בו בזמן. השמימיות הרבה האופפת והרחיפה החוזרת רק מדגישים ומחריפים את כובד הגוף השמן, המוזנח והמדולדל..."
סשה אוקון (1949) עלה לישראל בשנת 1979, בגל הראשון של העלייה מרוסיה של אז. הוא הגיע מלנינגרד שחזרה מאוחר יותר להיות סנט-פטרבורג. את שנותיו הבוגרות שם בילה בלימודי אמנות באקדמיה לאמנות ע"ש שטיגליץ, אקדמיה שמתמחה בהוראת אמנות ועיצוב תעשייתי, משהו כמו במקבילה הרוסית של "בצלאל". עם סיום הלימודים התקבל למחלקת הצעירים באגודת האמנים, שבאותם הימים ברוסיה הייתה חלק מהמערך המפלגתי הסובייטי. כשהגיש את עבודותיו לתערוכה קבוצתית ראשונה במסגרת זו, העבודות קיבלו את האישורים שנדרשו מהבחינה האמנותית אך נפסלו בגלל היבט פוליטי אף על פי שהם לא היו מניפסטאטי-סובייטי. פסילה זו הביאה אותו לנסות להתחבר לקבוצת אמנים שהציגה תערוכות אמנות לא-ממוסדות. במקביל סשה אוקון עבד כמורה במכינה לצעירים לקראת לימודים. באקדמיה הכשירו אותו לעבודה מסורתית. הסביבה הייתה מלאה עבודות קלאסיות–ציורי תקרה בכנסיות, ציורי האדרה לשלטון –אמנות מונומנטאלית לפי מיטב המסורת הסובייטית. אלה היו השורשים. ושורשים הם הבסיס לכול, גם אם העץ גדול.

נסע להודו למצוא אם פונדקאית ומצא גדרות: יומן הצילום של אמיר מנדל
המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן מציג:
אמיר מנדל – תערוכות צילום
פתיחה: שלישי, ה-15 באוקטובר 2013 בשעה 19:30
התערוכה תוצג כשלושה חודשים

בעידן הצילום הדיגיטאלי מלאכת הצילום הפכה להיות נחלת רבים. אולי אפילו נחלת כולם. כל מכשיר טלפון הוא מצלמה, וכל מה שנעשה פעם בעט ובנייר נעשה היום בצילום. הרשתות החברתיות ככמו פייסבוק ואינסטגרם מתעבות בכל יום במאות אלפים ואולי במיליוני תצלומים המתעדים כל דבר – מתצלומי צלחות במסעדה ועד לתצלומי עירום כאילו-אישיים. אפשר להגיד שאנחנו מצלמים עצמנו לדעת. ובתוך כל אלה לפגוש צלם ההולך עם מצלמה, מצלמה ממש, לא מכשיר רב-שימושי שגם מצלם, העובדה הזאת הופכת את הפגישה למרגשת.
וכך גם פגישתו של אמיר מנדל עם הודו ויותר מאוחר עם מאיר אהרונסון, האוצר הראשי של המוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן:
אמיר מנדל לא נסע להודו לטיול של אחרי הצבא וגם לא לטיול סתם. הנסיעה להודו היתה בעבורו נסיעה שטמנה בחובה את מימוש הרצון להיות אבא. רצון שלא ניתן למימוש בדרך אחרת למעט הנסיעה הזאת לפגישה עם אישה אחת שהסכימה לתרום ביציות בתשלום על מנת לעבֵּר בתשלום אישה אחרת, הודית, על מנת שזו תביא לעולם ילד או ילדה שיהיו שלו. בתרמיל הנוסעים שלו לא היו אלא חששות ופחדים. נסיעה שהיתה כולה מסלול ייסורים בדרך ארוכה שכולה ערֵמת מכשולים גבוהים שמערימים כולם: ממשלות, רפואה, כלכלה וסטיגמה חברתית על אמיר ובן זוגו. המכשולים האלה, הבירוקרטיים, החברתיים והכלכליים הם חומה הניצבת ומפרידה בין הרצון העמוק להורוּת לבין המימוש. חומה המסמלת את המיקום של הגבול ומסתירה את הנמצא מאחוריה. חומה המנתקת חלק מהנוף והופכת לנוף בפני עצמה. חומה שהיא סמלית ופיזית בה בעת. חומה שהיא הברה אחת בסאגה ארוכה ובמשפט ארוך שבו אומר אמיר – "אני רוצה להיות אבא”.
וכך מצא עצמו אמיר מנדל עם תצלומים שכולם חומות.

השהייה של אמיר מנדל בהודו הייתה שהייה דו-קוטבית. פסיבית ואקטיבית. מחד, לא היה לו מה לעשות מלבד להמתין לתוצאות העשייה של הרופאים, ומאידך הוא זז כל הזמן וניסה למצוא לעצמו סוג של מרגוע ושקט על מנת לעבור את תקופת הציפייה. אבל מבטו, שהוא מבט אמן, ראה דרך עדשת המצלמה קירות פח האוטמים את הבניין שמאחוריהם, גדרות צמחים מטופחות המסתירות כניסות לבתים, עוד חומה, עוד חסימה – כאילו הביט בבבואתו. למרות הצבעוניות הטיפוסית ולמרות כל הסיפורים על הודו, הודו של אמיר מנדל הסתכמה בניסיון לראות מעבר לחסימות.
בתערוכה שתיפתח ב15 לאוקטובר יוצגו צילומיו של מנדל במוזיאון למשך כ-3 חודשים.

יאיר גרבוז, מתוך מאמר מהקטלוג המלווה את התערוכה: "...ממבט שטחי ייראו הצילומים כאילו אפשר היה לצלמם בכל מקום לבד ממעט סממנים לוקאליים אקראיים. אבל מבט איטי ומעמיק מוכיח שעמדה כמו מנייריסטית מייצרת לפעמים גמישות ופתיחות רעיונית. מתוך העדר מטרה וחסר כוונה וצמצום ציפיות עולה מתוך הצילומים הצלחת המפגש ומתקבלת תמונה מרתקת של קליטת רוח המקום. קליטה פאסיבית לא אגרסיבית. המראות שאמיר בחר לקטוע מהוויית הסביבה יצרו הבנה אינטואיטיבית עמוקה של הרוח הזרה של המזרח הרחוק שכולם כה מבקשים אותה...”

המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן נפתח ב-1987, אוצר המוזיאון והמנהל האמנותי הוא מאיר אהרונסון. המוזיאון לקח על עצמו כמשימה, לייצר אלטרנטיבה לחשיפת אמנות ישראלית במטרה להעניק לאמנות הישראלית מקום בקדמת הבמה. המוזיאון מציג אמנות ישראלית בשישה תחומים: ציור, פיסול, צילום, וידיאו, עיצוב דו ממדי ועיצוב תלת ממדי.
במוזיאון מתקיים פרוייקט "שישי ראשון". זה פרוייקט בו מוצגות תערוכות המתחלפות אחת לחודש, ביום שישי הראשון לכל חודש.ייחודו של פרוייקט זה הוא בהצגת אמנים צעירים, בפעם הראשונה בתערוכה מוזיאלית.

אוצרות מעזבונה של רות צרפתי
המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן מציג:
רות צרפתי - "חדוות היצירה-ציורים ופסלים"
ציורים, פסלים ורישומים קמים לתחייה מחודשת
אוצר: פרופ' אברהם רונן.
פתיחה: יום שלישי 15.10.13 בשעה 19:30

רות צרפתי היא אחת מהאמניות שטבעו את חותמן בחיי האמנות בישראל, את הרעיון להציג את עבודותיה של האמנית במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן הציג פרופ' אברהם רונן בפני האוצר הראשי מאיר אהרונסון
לדברי רונן "צרפתי הייתה אמנית רבגונית שפעלה באותה מידה של כישרון והצלחה בתחומים רבים ושונים. בתערוכת הזיכרון שתיפתח ב15 לאוקטובר במוזיאון לאמנות ישראלית רמת גן, מיוצגים רק שני תחומי יצירתה העיקריים: פיסול וציור. המבקר בתערוכה יגלה לבטח בין הפסלים רבים המוכרים לו מתצוגות קודמות, אולם רובם של הציורים והרישומים מוצגים כאן בפעם הראשונה. כל היצירות המוצגות בתערוכה הושאלו מהעיזבון שהורישה האמנית לבתה חגית עמרם-שטרנשוס. חלק מן הפסלים מוצג בקביעות בבית האמנית, שבו מתגוררת כיום משפחת עמרם. עיזבונה האמנותי כולל מאות ציורים ורישומים, אשר רק חלק קטן מהם הוצג בתערוכות. שלא כבפסליה, שרבים מהם מצטיינים בעיצוב מקורי ולעתים קרובת יוצא דופן.
בתערוכה "חדוות היצירה – ציורים ופסלים", יוצג בפני הצופים גוף עבודה חשוב של אמנית חשובה על מנת להזכיר להם כי היא עבדה, יצרה וכי יש ללמוד על העשייה הזאת על מנת להמשיך קדימה. מול עכשוויות וזמניות, בימים שבהם להיות "סלב לרגע" חשוב יותר מלהיות משכיל, התערוכה עושה צדק היסטורי כמו בונה נדבך במה שנקרא תרבות..."
מאיר אהרונסון, האוצר הראשי של המוזאון, : "אחד התפקידים של המוזאון מבין שלל תפקידיו הוא הבאת העבר על מנת להבין טוב יותר את ההווה. לעתים, דווקא בימים אלה של עכשוויות עודפת שזיכרון הראשונים הולך ונמוג."

נעילה משוערת של התערוכה: ינואר 2014

זוועות מלחמת יום כיפור, הקודים ומילות הצופן הפכו לתערוכת צילומים חדשה של בוגר המלחמה שהפך מחובש לרופא ילדים!

המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן מציג: מאיר רקוץ'- "ואלה שמות".
פתיחה: יום שלישי, ה-15 באוקטובר 2013 בשעה 19:30

הכניסה לפתיחה חופשית
התערוכה תוצג כ-3 חודשים.

למוד קרבות ומלחמות, עם זכרונות כואבים שלא מרפים, מציג מאיר רקוץ' את "ואלה שמות" תערוכת צילומים חדשה שתיפתח ב15 לאוקטובר במוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן ותימשך כ-3 חודשים.
עבור רקוץ' חומרי העבר הם חומרי ההווה. בעקבות מציאת מפה, 40 שנה אחרי מלחמת יום כיפור הנוראה, מפה אשר לא מחקה את הזכרונות והתלאות שעבר האמן.
רקוץ מספר את סיפורו באמצעות הצילומים ואומר שהמטרה לא לשכוח.
לדברי מאיר אהרונסון, אוצר התערוכה: "אחת התמונות החקוקות בזיכרוני מחיי הצבא והמלחמות היא תמונה של קבוצת קצינים וחיילים הרכונה בשטח חולי על גבי מפה. כולם מביטים בה, לומדים צירים ונקודות ציון, כולם מרוכזים בשמות קוד של מקומות על מנת להודיע אחר כך בקשר "הגענו ל'מתוק'". בכלל, מערך הקשר הצה"לי בנוי כולו על כינויים ושמות קוד. חלק משמות הקוד האלה הם שמות שלא השתנו שנים: גפרורים שווה חיילים. קודקודים שווה מפקדים. האויב יודע. אז מה.

שמות הקוד במפות הצבאיות נקבעים רנדומלית. היום, בעידן המחשב, השמות נקבעים על ידי הרצת תוכנה במחשב, אבל פעם, לא לפני שנים רבות, היו אלה אנשי המודיעין ואנשי המיפוי שקבעו שמות, וגם אז הקשר בין שמות הקוד לבין המציאות היה מקרי. צירים נקראו בשמות משונים, ושמות של מעוזים ושל מחנות נראו לנו החיילים מצחקים. לקרוא למוצב באמצע סיני "מילאנו" או לציר המוביל לתעלה בשם "טרטור" היו לא פעם נושא לבדיחות בינינו. אבל הדבר החשוב היה הניסיון לשמור את שמות הקוד בסוד. סוד מפני האזנות הקשר של האויב. אם הקוד היה מפוצח, האויב היה יכול לעקוב אחר התנועות..

למפת סיני, או מה שנקרא בצה"ל "חזית הדרום", היה ערב מלחמת יום כיפור כינוי: סיריוס. מפת סיריוס. סיריוס הוא שמו של הכוכב הבהיר ביותר בשמי כדור הארץ. הוא מביט מלמעלה על הכול, וניתן לראותו כמעט מכל המקומות על פני הכדור שבו אנו חיים. סיריוס היה כוכב חשוב בחיי המצרים הקדמונים, והופעתו בשמי הבוקר לפני זריחת השמש בישרה את היפוך הקיץ ואת עונת ההצפות של הנילוס. ההיפוך במלחמת יום כיפור 1973 היה הדבר שכולנו השתוקקנו לו. המלחמה ההיא הייתה האכזרית מכול. כבר בימים הראשונים ההרוגים היו במספרים שקשה היה להאמין. המצרים חצו את התעלה, כבשו מוצבים, הרגו בנו. חלק משמות הקוד שעל מפת סיריוס הפכו מסימוני מקום קיים לסימוני מקום חרב, ואנחנו הבטנו מלמטה אל הכוכב וקיווינו. רק כעבור כמה ימים התברר שלמצרים היה המקרא של המפה, כלומר, במשך כמה ימים באוקטובר 1973 הם רכבו על סיריוס וראו הכול..

אחרי 40 שנה שבה המפה שבה אל מאיר רקוץ', ובמקום להצביע על מקומות ועל צירי תנועה וכוונות מלחמה היא הפכה, כאמור, למנשאה של זיכרון: למפת שולחן, לחפץ בערֵמת זבל המיועד לגריסה ולמחזור, לנייר הנע ברוח בנוף של חול המזכיר את חולות סיני. המפה הפכה למטרד המעלה את העבר ואינו מאפשר לשִכחה הברוכה לשלוט. 40 שנים הן תקופה ארוכה אבל האירועים אינם נמחקים. מרופא צעיר המטפל בפצועים בשדה הקרב הפך רקוץ' לרופא המטפל בילדים. במקום לעסוק בעבר הוא עוסק בעתיד. במקום להיות חייל הוא הפך אמן. והחומרים האלה של העבר הם חומרי ההווה. כמו כולנו. לא נוסטלגיה דביקה של גבורה אלא זיכרון כואב שאינו מרפה..

סדרת התצלומים המוצגת כאן עושה שימוש במפה אחת המשנה את מיקומה ואת ייעודה. במאבק הזה בין הרצון לזכור לבין הצורך לשכוח הופך שלל המלחמה – מפת סיריוס במקרה זה – לשלוחתו של השטן. שליח היושב על הכתף ודורש לא לשכוח".

המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן נפתח ב-1987, אוצר המוזיאון והמנהל האמנותי הוא מאיר אהרונסון. המוזיאון לקח על עצמו כמשימה, לייצר אלטרנטיבה לחשיפת אמנות ישראלית במטרה להעניק לאמנות הישראלית מקום בקדמת הבמה. המוזיאון מציג אמנות ישראלית בשישה תחומים: ציור, פיסול, צילום, וידיאו, עיצוב דו ממדי ועיצוב תלת ממדי.
במוזיאון מתקיים פרויקט "שישי ראשון". זה פרויקט בו מוצגות תערוכות המתחלפות אחת לחודש, ביום שישי הראשון לכל חודש.ייחודו של פרויקט זה הוא בהצגת אמנים צעירים, בפעם הראשונה בתערוכה מוזיאלית.