האמנית לילך אברמסקי-ארזי בחרה להציג בחודש אחד בשלושה פרוייקטים מרתקים של אמנות

שלוש דרכים להיות
במהלך חודש פברואר יתקיים הפרויקט שלוש דרכים להיות, שיכלול שלוש תערוכות. בכל אחת טמון פוטנציאל לחוויה של מצב תודעה אחר. בסדנה לאמנות ביבנה נרגיש איך מטיילת הנפש כשאנחנו נכנסים לעולמות הפנטזיה, בגלריה טובה אוסמן נגלה מה קורה כשלעין אין נקודת התייחסות אחת להישען עליה, וברביעיית פלורנטין נחווה אמנות שאי אפשר לדבר אותה. ביחד, הפרויקט מציע הצצה לשלוש דרכים להיות.
שלוש דרכים להיות. שלושה מצבי תודעה. שלוש גלריות
כשצורת העולם הופכת מוכרת פחות, נזילה ועמומה יותר אנחנו נכנסים למצב הוויה אחר. אנחנו קוראים למצבי התודעה האלה טראנס. זוהי הזמנה לחוות את העולם דרך עיניים אחרות. להשהות את הידיעה, לאפשר ללא נודע לטפס במעלה הרגליים שלנו כמו צמרמורת של רוח קרירה מול הים ולחוות את העולם כלא ידוע.
אינספור גירויים חושיים עוברים דרך הפילטרים שלנו, מתארגנים לנו לכדי עולם. והעולם הזה שיצרנו הופך אמיתי. כזה הוא העולם וכך אני רואה אותו. אנחנו נעזרים בהרגלים ובהתארגנויות שבתמורה מארגנים את עולמנו, אנחנו הופכים שייכים להם, להרגלים. אלא שלפעמים נפערים סדקים בצורה ובסיפור ומתחת לסדקים מים זורמים, נהר. והסדקים לא תמיד נעימים, על פי רוב אינם נוחים. ומשהו חדש ולא צפוי יכול לקרות שם. תנועה חדשה.
,

Three ways of being
The project Three ways of being takes place during February 2018, consisting of three group exhibitions. Each holds the potential for experiencing another state of consciousness. At Yavne’s Art Workshop we shall feel how our psyche wanders when we enter fantasy zones; At Tova Osman’s Gallery we shall discover what happens when the eye lacks a clear point of reference to rest against, and at the Florentine Quartet we shall experience art that cannot be spoken about. Together, the project offers a glimpse into three ways of being.
Three ways of being. Three states of consciousness. Three galleries.
When the shape of the world becomes less distinct, more fluid and vague, we enter a different state of consciousness. We call these states of consciousness trance. This is an invitation to experience the world through different eyes. To sustain our knowing, and allow the ineffable to climb up through our legs like the shivering of a cool breeze as we experience the world as unknown.
Infinite sensory stimuli move through our filters, as they gradually organise into a world; and this world which we construct becomes real. This is the world and that is how I see it. We use our habitual processes and organisations, which in turn organise our reality: we become shaped by these habitual positions. Yet sometimes, narrow cracks in our forms and narratives occur and into these thin openings water starts flowing. These cracks are not always pleasant, these are mostly inconvenient. And something novel and unexpected can take place, a new movement.

א. ללא נקודת התייחסות - גלריה טובה אוסמן, 21.2-14.3

כיסא בלי משענת, חולצה בלי שרוולים. יורדים במדרגות ומחזיקים את המעקה.
מקום לעין לנוח, לא לעבוד קשה מדי. אנחנו זקוקים לנקודות. לפסיקים, לתבניות שיאפשרו לנו לארגן את העולם סביבנו.
כשאין לנו תבניות ואין לנו סמנים חיצוניים שמעניקים לנו נקודות התייחסות קל מאוד ללכת לאיבוד או להתבלבל איך אני יודע מתי משהו מתחיל ומתי משהו נגמר אם אין מערכות יחסים שעוזרות לנו לארגן את העולם מקום לעין לנוח איך אני יכול להבין מה נדרש ממני ומה אפשרי ובהתאם לשנות את התנהגותי גם ברמה התפיסתית אנחנו מייצרים סדר גם בתוך כאוס כיסא בלי משענת חולצה בלי שרוולים משלימים תמונות וצלילים כדי שנוכל לארגן אותם בתוך תבניות של שלם בתוך גשטאלט כשאין לנו תבניות כאלה אנחנו נשלחים לתוך מרחבים אחרים שיכולים לפעמים לערער משהו באופן בו אנחנו מארגנים את התפיסה שלנו ואת העולם שלנו יורדים במדרגות ומחזירים את המעקה הערעור הזה הוא לא רק מקום קשה או לא נוח הוא גם מאפשר יש בו פוטנציאל למשהו חדש לקרות אנחנו נשלחים לחיפוש אקטיבי אחר דברים מגלים פינות חדשות ומשמעויות חדשות ויוצרים עולם אנחנו קוראים למרחבים האלה שמחוץ לתבניות המוכרות ובתוך הזרימה הזו טראנס באמנות שלא מקלה עלינו לנוח בתוכה לסמן אותה בקלות כשאין משהו מאוד ברור והראש לא יכול להתחיל לספר סיפורים מוכרים ולגזור משמעויות כי הישן כבר מאורגן בקופסאות אנחנו נכנסים פנימה ויש אפשרות ליצור משהו חדש לזוז מהסיפור המוכר.

A chair with no backrest, a sleeveless shirt. Going down the stairway holding on to the rails. A place for the eye to rest, not to work too hard. We need periods. Commas, patterns which will allow us to organise the world around us.
When we have neither patterns nor external markers to provide us with reference points it is very easy to get lost or confused how do I know when something begins and another one ends if there are no relationships which assist us in organising the world a place for the eye to rest how can I understand what is wanted of me and what is possible and change my behaviour appropriately even on the level of perception we create order in chaos a chair with no backrest a sleeveless shirt complementing pictures and sounds so we can reorganise them in patterns of a whole in a gestalt when we lack such patterns we are sent into different spaces which could sometime destabilise something in the way we organise our perception and our reality we go down the staircase holding on to the rails this destabilisation is not only a difficult or uncomfortable place it is also enabling it holds the potential for novelty for something new to happen we are sent into an active search after things to discover new corners and novel meanings and create a world we call these spaces outside our familiar patterns and in this flow trance in art which doesn’t eases our rest which doesn’t allow us to simply organise it when there is nothing completely clear and our mind cannot begin its familiar narrative and deduce meanings because the old is already organised in boxes we go in we go inside and there is a possibility for creating something new for moving from the familiar story.

אמנים משתתפים:
בן קדישמן
לילך אברמסקי-ארזי
ניב בורנשטיין
ניר דבוראי

ב. זה זה – tode ti - רביעיית פלורנטין, 15.2-1.3
אני רוצה את זה. בדיוק את זה. את הדבר הזה שאין לו שם, שאין לו תואר, שאין לו מילים. שצריך להושיט יד ולהעביר עליו אצבעות ולהרגיש אותו קר תחת האצבעות כשהוא, הוא, מחליק כמו דג בין ידיים המנסות לקטלג אותו להבין אותו להסביר אותו להגיד עליו משהו שהוא נוסף על האמירה הפשוטה: זה זה.
בתורת ההוויה של אריסטו, ישנן מספר דרכים לדבר על הדברים בעולם. ישנן קטגוריות שמדברות על הרכב הדבר – זה עשוי מעץ וברזל. אפשר להצביע על התפקוד של הדבר, שולחן הוא מקום שטוח שמניחים עליו אוכל. אפשר גם לדבר על הפוטנציאל הטמון בדבר: הבלוט הזה הוא זרע של עץ אלון. יום אחד הוא יגדל להיות עץ.
ובתוך כל עולם ההגדרות נמצא ה 'tode ti'. טודה טי, 'זה זה' היא הצבעה על הדבר. הפרטיקולרי, הספציפי. שם נגמרות המילים. אי אפשר להגיד שום דבר חוץ מלהצביע על הדבר ולומר, זה זה. אם נתעקש לנסות ולתפוס את הדג הוא ימות לנו בידיים. אפשר להישאר עם הדבר הזה שהוא זה ולראות מה קורה.

This is what I want. Exactly this thing. This thing which has no name or adjective, which has no words. This thing which commands us to reach out with our hands and move our fingers on it and feel it cool under our fingers while it, this thing, slips like a fish between hands which try to categorise it to comprehend it to explain it to say something about it except by simply saying: this is it.
In Aristotle’s ontology, there are a few ways of speaking about the things in our world. Some categories speak about what objects are consisting of this is made out of wood and iron. We can also point at the function of the thing, a table is a flat surface on which we place our food. We can also talk about the potential of the object: this acorn is an oak seed. One day it will become an oak tree.
And within all these definitions, we can find tode ti. Tode ti is the act of pointing on the thing, this particular, this specific thing. This is where the words end. One cannot say anything except point at the thing and say, this is it. If we insist on trying to catch that fish it will die in our bare hands. We can stay with that thing which is it and see what happens.

אמנים משתתפים
אביטל כנעני
אריה ברקוביץ
גבריאל ריגל
גלי קנר
דגנית ברסט
זוהדי קאדרי
מיכל נאמן
רוני ראובן
רני פרדס
שחר יהלום

ג. פנטזיה - הסדנה לאמנות, יבנה, 8.2-15.3
עצים גבוהים ומשק כנפיים, זאבים וכיפות אדומות, מחטים מרדימות ונשיקות מחיות. השמים ורודים, האדמה צהובה, הכנפיים שלי ממריאות באוויר אני גבוהה. כרוז קורא בקול מתכתי כשהעולם בחוץ נסדק, קשה להבחין בין אנשים לאנדרואידים ואולי זה לא משנה. צדפים על הים מושכים פנימה לפוסידון לבנות ים, לספינות טרופות בהן רוחות הפיראטים המתים שרות שירים ספוגי רום ותעוזה.
הפנטזיה יוצרת עולם חלופי, כמו העולם שלנו. עם חוקים משלו, שבתוכם אנחנו מתנהלים ולפעמים שוכחים שהעולם ההוא, שיצרנו דומה יותר משנדמה לנו לעולם האחר, שאנחנו מכנים אמיתי, שגם אותו אנו יוצרים.
פנטזיה היא מרחב ביניים שבין פנים לחוץ. היא שואבת מעולם פנימי ומעולם חיצוני. היא יוצרת עולם מקביל ומאפשרת לנו לשהות בתוכו. היא חושפת ועלומה, קוראת לפנטזיות שלנו. נשארת בלתי מושגת. היא בונה את התווך שבין מה שבפנים ומה שבחוץ וסוללת דרכים חדשות לראות, לשמוע, להרגיש, לחוות. להיות בעולם.
Tall lean trees and the flapping of winds, wolves and Red Riding Hoods, sleep inducing needles and kisses of animals. The sky is pink, the earth is yellow, my wings take me up and I am high in the sky. A metallic announce is sounds as the world outside cracks, it is so hard to discern between people and androids and perhaps it doesn’t matter. Seashells draw us into the ocean, to Poseidon, to the sirens, to haunted shipwreck where pirate ghosts sing their rum-laden songs of bravery and danger.
Fantasy creates an alternate world, not unlike our own. With its own rules, within which we operate and tend to forget that this world too, which we have created, is more similar than we would like to admit, to the word outside, the one we call real, a world which we have constructed too.
Fantasy is a transitional space between inside and outside. It draws from both internal and external realities. It creates a parallel universe, allowing us to remain therein. It reveals and conceals, it calls upon our own fantasies. It remains unreachable. It builds the bridges between inside and outside and paves new paths to see, hear, sense, experiences. To be in the world.

אמנים משתתפים:
אילן שדה
גבי קריכלי
גוני חרל"פ
חדוה ראובן
יובל קדר
ליזה זברסקי
לנה זידל
מעיינה וכטל
נויה שילוני חביב
סיון כהן
ראומה זוהר חיות
רחל קיני