אם לא תאכל יבוא שוטר. זוכרים? מי היה מאמין שזה יעשה קאמבק

אם לא תאכל יבוא שוטר .זה אולי איום ישן אך הוא עכשווי ואקטואלי לצערי עבורי הוא יומיומי. הוא פוסט טראומה לא מעכשיו אלא מזמן. כשאני רואה ניידת, כשאני שומעת סירנה של ניידת, גופי מתחיל להזרים אדרנלין לא כי אני פוחדת מהשוטרים. כי אני כועסת על המשטרה. יש לי את הסיבות שלי. סובייקטיבי או לא זה כאן.
אני זוכרת את היום זה, משמרת צהריים, יחידת הסיור של חיפה. השירות ביחידה היה סוג של "עונש" על כך שהגשתי התפטרות. החזיקו אותי "בכו" שישה חודשים נוספים למרות שביקשתי להתפטר לאלתר. אני זוכרת את היום שזה קרה, שהחלטתי. ובעיקר למה עשיתי את זה.
זה היה בערך בחמש. אחת הפעמים הבודדות שלבשתי מדים משום שביחידה הקודמת הייתי על אזרחי. ישבתי כמו תמיד מאחור. מקדימה ישב תמיד שוטר. אורי ז"ל נהג. בקשר הגיעה קריאה על חפץ חשוד. אורי דהר ונסע במהירות בעלייה של רחוב בלפור. צרחתי עליו תוך כדי שאני מנסה להתגבר על רעשי הרקע של מכשיר הקשר. "תאט. אתה מסכן אותנו אתה רצה למות בשביל קריאה של חפץ חשוד?"
כמו שהיה לי ברור ששקית הקניות שנשכחה על הספסל לא תתפוצץ הבנתי שאני חייבת לעזוב וכה שיותר מהר את המקום הזה. את העבודה הזאת. אורי דוד ז"ל נהרג ב -11.6.1998 במרדף אחרי אופנוע גנוב. שירתנו יחד ביחידת העיקוב. הוא היה מצחיק, חתיך, שנון.
המון אירועים הדחקתי הייתי עצובה. הייתי מגיעה הביתה ובוכה, עד היום אני זוכרת מראות של התעללות בעצורים כשהם אזוקים כבר. אני לא יכולה למחוק את זה בדיוק כמו הלם קרב. חוץ מאלה שאזכור תמיד. ההתעללות הייתה גם בי. כאשה. כמו באותו יום שלישי, שהשאירו אותי בניידת ועלו לדירה ברחוב בן יהודה, בשכונת הדר. זו הייתה דירה של נערות עובדות מברית המועצות דאז. אני זוכרת את ההמתנה הארוכה בניידת. את זה שהמפקד שואל אותם בקשר והם עונים לו והם משקרים. ליבי פעם בחוזקה כמו עכשיו כשאני משחזרת את מה שהיה. ידעתי מה הם עושים שם. חיכיתי שהסיוט הזה ייגמר אבל זה לא היה הסוף. היו עוד כמה אירועים עד שהצלחתי להשתחרר. כשהוטרדתי על ידי אחד המפקדים שלי, השתיקו אותי. כשאמרתי שהמפקד משקר, העבירו אותי ליחידה אחרת. אני שמחה שעזבתי. החיים שלי מתחלקים לשניים. עד המשטרה ומאז שעזבתי אותה.
כשאני רואה את השוטרים והשוטרות קופצים מאיזה שיח לתת דו"ח על חצייה באדם, או כשאני רואה שוטרי תנועה מחכים בפינה לתפוס נהג על חם, מילא. כשני מסתובבת חופשי מעל מאה מטר פה בחיפה ואני לא רואה שוטרים שאוכפים את הסגר, מילא. אבל כשאני רואה סרטונים לא אחד ולא שניים של ההתנפלות הברוטלית על אזרחים תמימים. לא עבריינים, לא רוצחים כאלה שאולי יצאו מהבית וגם אם יש לאחד מהם קורונה, לא ממש מסכן אף אחד. אלא רק את השוטר הלא ממוגן שקופץ עליו כמו ...על זה אסור לנו לשתוק. אין שום הצדקה לדחוף, לבעוט, לגרור, להשפיל.
רק לפני חודשיים הרמתם פה גבה על סרטונים מפחידים מסין, על שוטרים עם כלי נשק שלופים זוכרים? אנחנו, הרבה יותר גרועים, הרבה יותר מסוכנים
אם לא תפסיקו את העוצר הזה, אם לא תדייקו במה מותר ומה אסור לשוטרים, אנשים ימותו כאן אב לא מקורונה. לא מדלקת ריאות.
יחד עם כל הכעס ברצוני לציין כי אין לי ספק שהמשטרה עומדת במבחן לא קל, אך אני מפצירה בכם להפעיל שיקול דעת לנשום עד עשר ולשחרר.
חג שמח

שרית שי, סינולוגית.