מה קורה בצפון רצועת עזה? זה "סתם" רצח המוני, טיהור אתני ופשע מלחמה חמור, או שכבר אפשר להגיד "השמדה"? [חלק שלישי]

שקר הפינוי ההומניטרי

בניגוד למצג שצה"ל יצר, כאילו תושבי צפון הרצועה חופשיים לנוע דרומה ולצאת מאזור הסכנה, עדויות התושבים ציירו תמונה מבהילה – מי שמנסה להתפנות, מי שרק יוצא מביתו – נורה בידי צלפים או רחפנים של צה"ל, כפי שאישר צוות "רופאים ללא גבולות" בג'בליה. יותר מכך, צוותי חילוץ שניסו להציל אנשים שנורו בידי צלפים – נורו גם הם. ב-9 באוקטובר צלפי צה"ל כיוונו ופגעו בילדה הזאת, רחפני צה"ל כיוונו ופגע והרגו גם נושאי דגל לבן. "רחפני קוודקופטר טסים נמוך מעל הרחובות, ויורים על כל מה שזז", העיד תושב ג'בליה, "צלפים מוצבים על הגגות, ומכוונים על כל מי שמנסה לצאת. בו בזמן, חיילים וטנקים נכנסו לתוך המחנה, כשהם משמידים בתים ומשטחים כבישים ושדות". סרטון מחריד במיוחד שהופץ ב-19 באוקטובר מראה ילד בצפון הרצועה שנפצע מירי צלפים, שוכב ומנופף לעזרה. לאט לאט קרבים אליו צעירים, אף אחד מהם לא חמוש, כדי לבדוק את מצבו. כשמתקבצים שם בערך 12 איש, פוגע בחבורה טיל ומחסל אותם.

זאת המציאות שבתוכה נדרשו תושבי הרצועה, מותשים ומורעבים, לפסוע אל "האזור ההומניטרי".

כיוון שהמדיניות של צה"ל היתה בפועל ברוטלית הרבה יותר מכפי שאפשר להציג בפומבי, התגייסה מערכת התעמולה בשלל נימוקים מדוע תושבי צפון הרצועה נמנעים מלהתפנות. בתוך כך נקלעה לסתירות עצמיות מגוחכות, כשהופצה הידיעה כאילו החמאס "מכה במקלות" את מי שמנסה להתפנות. אם אכן החמאס מנע מן התושבים להתפנות, איך אפשר להמשיך לטעון ש"מי שבוחר לא להתפנות הוא מחבל שדינו מיתה"? מי שהקשיב לתושבים (לכך נדרש מאמץ עוקף-תקשורת ישראלית) שמעו שוב ושוב את אותה קריאה נואשת: אנחנו לא יכולים להתפנות, צה"ל יורה עלינו. ב-20 באוקטובר פירסם צה"ל תמונה של שיירת עקורים תחת כותרת שנוסחה כמו תחזית מזג אוויר מפוהקת: "נמשכת תנועת התושבים הפלסטינים מאזור ג'בליה שבצפון הרצועה. עד כה התפנו מהאזור יותר מ-5,000 פלסטינים." נמשכת, התפנו, שפה סבילה ומאלחשת. חדי-העין הבחינו שכל הראשים בשיירה עטופים: זאת שיירת נשים וילדים. איפה הגברים? נלקחו, אין לדעת לאן. אולי עוד נשמע על קורותיהם במתקני המעצר הישראלים עוד כמה חודשים. הנשים והילדים פשוט גורשו בכוח, לא "התפנו".

כזכור, בתכנית האלופים הוקצב לאוכלוסיה האזרחית שבוע להתפנות לפני שהאזור יוכרז שטח צבאי סגור. בפועל, לא היה שבוע כזה. מן הרגע הראשון צה"ל התייחס לצפון הרצועה כשטח צבאי שכל תנועה בו גוררת אש קטלנית. זהו ההיבט הראשון שבו תכנית האלופים משמשת כליא-ברק שמסיט את המבט והביקורת ממציאות הרבה יותר ברוטלית ממה שמוצע בה.

הרעבה מן היום הראשון

הכיתור של צפון הרצועה לווה בחסימה מוחלטת של כניסת מזון ותרופות, והסתמן כמדיניות הרעבה מכוונת. על פי תכנית המזון של האו"ם, ההרעבה למעשה החלה ב-1 באוקטובר, כלומר 5 ימים לפני המבצע הצבאי. הדברים קיבלו אישור רשמי, במשתמע, מן הדרישה האמריקאית מישראל, ב-15 באוקטובר, להתיר כניסת סיוע לצפון הרצועה בתוך 30 יום, או שמשלוחי הנשק לישראל ייעצרו. משמע, לא נכנס סיוע לפני כן. תקופת החסד של 30 יום בדרישה הזאת עוררה גיחוך; שר החוץ של האיחוד האירופי הזכיר שבתוך 30 יום אלפי אנשים עלולים למות מרעב. חשיפה של "פוליטיקו" חיזקה את הרושם (הלא-מפתיע) שכמו "איומים" קודמים בעבר, גם האיום הנוכחי של וושינגטון הוא מחווה טקסית חלולה לצרכי הרגעת המצפון של ליברלים מאותגרי-עובדות: עוד באוגוסט, בפגישה פנימית בין נציגת הממשל לבין ארגוני סיוע, הבהירה הנציגה שארה"ב לא תעצור משלוחי נשק לישראל כאמצעי ללחוץ עליה בעניין ההומינטרי. לעניין הפרת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, סיפקה הנציגה את התשובה החותכת: "הכללים לא חלים על ישראל". It takes one to know one.

ב-10 באוקטובר הפגיזה ישראל את מחסן הקמח היחידי בצפון עזה. לא דווח לפני או אחרי שבין כיכרות הלחם הסתתרו טרוריסטים של חמאס. הפגזת מחסן קמח היא דוגמת בית ספר לפשע מלחמה ונדבך משמעותי בקייס נגד ישראל לרצח עם. ב-14 באוקטובר צה"ל הפגיז מרכז חלוקת מזון של האו"ם בג'בליה, והרג 10 אנשים. ב-19 באוקטובר ישראל חיסלה ארבעה מהנדסים ועובדים של אוקספאם שהיו בדרכם לתיקון תשתיות מים בכפר חוזעה (בדרום מזרח הרצועה, ועדיין רלוונטי למדיניות ההרעבה והצמאה).

כל סוכנויות הסיוע מזהירות במילים החריפות ביותר מפני האסון המתגלגל, מתריעות כי אין ביכולתן למלא את תפקידן הבסיסי בתנאים הבלתי אפשריים שישראל יצרה בצפון עזה. דו"ח חדש של ה-IPC על מצב הרעב בעזה חוזה "תוצאות קטסטרופליות" לתת-התזונה החמורה, במיוחד בצפון הרצועה.

ב-16 באוקטובר דווח בתקשורת הישראלית שבעקבות הלחץ האמריקאי הוכנסו 100 משאיות סיוע לצפון עזה. אנאס אל-שריף וחוסאם שאבת דיווחו שניהם: שקרים. המשאיות הועברו לדרום. ב-19 באוקטובר סוכנויות האו"ם עדיין דיווחו ש"אין סימנים לכך שישראל מנסה להגדיל משמעותית את הסיוע לאזור". שימו לב – אנחנו כבר מדברים על מצור של מזון למשך כמעט שלושה שבועות. בימים האחרונים נראה שנכנסות משאיות, אבל קשה מאד לדעת כמה, כשאין שום הוכחות מצולמות (תמונות של משאיות עומדות בתור במחסום ארז אינן מוכיחות כלום; הן עומדות שם שבועות ארוכים). ההסברה הישראלית חוגגת על דיווחים שהחמאס "משתלט" על משאיות הסיוע (מה לעשות, החמאס עדיין שולט בשרידי המנגנונים האזרחיים) ועל חמולות ש"בוזזות" סיוע – כאילו לישראל אין יד ורגל באנרכיה שהשתררה בעזה המושמדת; כאילו שרעב קיצוני לא מוביל בהכרח לביזה ושוד; את זה שאנשים יעשו הכל בשביל אוכל אנחנו כבר יודעים מן הספרים של פרימו לוי. ישראל פשוט לא תופסת שבקצה כל טענת הסברה שלה נמצא וו מעוקל שמחזיר חלק נכבד מהאשמה אליה.