מה קורה בצפון רצועת עזה? זה "סתם" רצח המוני, טיהור אתני ופשע מלחמה חמור, או שכבר אפשר להגיד "השמדה"? [חלק רביעי]

הרס שיטתי של שרידי מערכת הבריאות

מאות ההרוגים והפצועים במהלך השבועיים האחרונים זורמים לשלושת בתי החולים היחידים בצפון רצועת עזה: האינדונזי (בית להיה), אל-עוודה (ג'בליה) וכמאל עדואן (בית להיה). למעשה, בתי החולים כבר לא מסוגלים לספק טיפול רפואי לכמויות הנפגעים האלה, ומאכלסים כעת עשרות בודדות של פצועים במצב קשה. דיווחים של "רופאים ללא גבולות" (שצה"ל הרג את אחד מעובדיהם) ושל האו"ם מגדירים את המצב כ"מסכן-חיים" באופן מיידי.

כבר בימים הראשונים של המבצע, צה"ל הורה לשלושת בתי החולים להתפנות בתוך 24 שעות, אחרת כל מי שבתוכם ייתפס או ימות. לא בדיוק "שבוע החסד" שתכנית האלופים מעניקה. ביה"ח כמאל עדואן וסביבתו הופגזו בידי צה"ל כבר בתחילת המבצע וגם בהמשכו. אספקת הדלק נקטעה, מה שגורם להפסקות חשמל ומעמיד בסיכון מיידי חולי טיפול נמרץ ותינוקות באינקובטורים. מעדותו המפורטת של מנהל בית החולים עולה מחוייבות בלתי ניתנת לשבירה לחייהם של החולים האנושים, שאין שום יכולת לפנותם. הוא והצוות יישארו איתם עד הרגע האחרון.

ב-18 באוקטובר, צה"ל הפציץ את ביה"ח האינדונזי ואת בי"ח אל-עוודה. כתוצאה מנפילת החשמל בביה"ח האינדונזי, שני חולים מתו. למחרת, ביה"ח האינדונזי פסק מלתפקד. בדיווחים דובר על 40 מאושפזים בסך הכל, מה שנותן מושג על הפער העצום בין הצרכים ליכולת של מערכת הבריאות בצפון עזה. זו הסיבה שפציעות קלות מסתיימות לא פעם במוות (בייסורים), שכן אין לצוותים הרפואיים משאבים לטפל בהן.

ישראל כמובן מפלילה כל בית וסמטה בעזה – הכל רוחש ושורץ טרוריסטים, הכל מטרה לגיטימית. ומה יהיה התירוץ לכך שנאסרה כניסתם של שישה ארגוני סיוע רפואי, שעובדים עם ארגון הבריאות העולמי, לתוך עזה? סברה שנתקלתי בה, ונראית לי הגיונית לחלוטין, היא שמדובר בצעד ענישה נקמני נגד אותם ארגונים שמטעמם הגיעו הרופאים המערביים לעזה, שלאחר מכן פירסמו מכתבים ועדויות על ירי צלפים בילדים. הנקמנות הזאת כלפי השליח שבסך הכל מוסר עדות אופיינית מאד למערכת הביטחון הישראלית. זכורה עוד ההכרזה המגוחכת של שר הביטחון גנץ על 6 ארגוני זכויות אדם פלסטינים כ"ארגוני טרור", הכרזה שלא נשענה על שום ראיה משכנעת ועילתה האמיתית היתה הבושה שעושים לישראל הדו"חות שמפיקים אותם ארגונים. ואכן המדינות האירופאיות התורמות להן ביקשו ראיות, לא קיבלו, ובסוף לא השתכנעו מן העמדה הישראלית. הגיון הכיבוש פועל כך תמיד: הענש את מי שחושף את פשעיך במקום את הפושעים. הקורבנות תמיד יהיו הפלסטינים.

על פי ארגון הבריאות העולמי, בשבועיים הראשונים של אוקטובר ישראל התירה את כניסתה של משלחת יחידה לצפון הרצועה מתוך 54 משלחות שביקשו להיכנס, ופנייתן נדחתה, עוכבה או הוכשלה. איך קוראים למדיניות כזאת, של מניעה כמעט גורפת של סיוע רפואי לאוכלוסיה תחת תנאי רעב ומלחמה איומים? ועדת האו"ם שהגישה את הדו"ח שלה ב-10 באוקטובר סיכמה זאת כך: "ישראל נקטה במדיניות מתואמת להריסת מערכת הבריאות בעזה כחלק ממתקפה רחבה יותר על עזה, ותוך כדי ביצוע פשעי מלחמה ופשע נגד האנושות של השמדה באמצעות מתקפות בלתי פוסקות ומכוונות על צוותים ומתקנים רפואיים."

מעשי טבח מדי יום ביומו

ליתר דיוק, מדי לילה. חיל האוויר מפציץ בלילה. הקורבנות ישנים, קשה יותר לפנות פצועים, הבלאגן מטורף.

בשבוע החולף בלבד, כמעט מדי לילה, קטל חיל האוויר הישראלי משפחות שלמות בבתיהן. הנה האירועים המרכזיים, וככל הנראה היו גם אחרים שנשמטו מן הרשימה הזאת.

14 באוקטובר: צה"ל חיסל משפחה בת 11 נפשות באזור אל-פלוג'ה במחנה ג'בליה ואת הרופא שהגיע לטפל בה.

17 באוקטובר: צה"ל חיסל 22 איש במחנה עקורים בבית הספר אבו חוסיין במחנה ג'בליה.

19 באוקטובר: צה"ל חיסל 33 איש בשלושה בתים, בהם 21 נשים, במחנה ג'בליה.

20 באוקטובר – צה"ל חיסל 87 איש (לפחות) בשיטוח של כמה בנייני מגורים בבית להיה.

האירועים האלה כמעט שאינם מדווחים בתקשורת הישראלית, ודאי לא בהיקף הראוי או מתוך ניסיון להבין את ההיגיון המבצעי שמאחורי הרג כל כך מסיבי. אבל גם התקשורת הזרה מתקשה לסקר אותם, והסיבה מובנת. ישראל אינה מאפשרת לעיתונאים זרים להיכנס לעזה. אלה שישנם שם הולכים ואוזלים, פשוטו כמשמעו: 123 נהרגו בידי צה"ל מאז ה-7 באוקטובר לפי נתוני "הוועד להגנה על עיתונאים", נתון שיא ב-32 שנות פעילות הארגון. במהלך המבצע הנוכחי בצפון עזה, מל"ט של צה"ל הרג איש מצלמה ופצע עיתונאי של רשת "אל-אקצא" בשעה שסיקרו את המצור על ג'בליה, ורחפן צה"לי ירה באיש מצלמה של אל-ג'זירה, שכתוצאה מכך שותק בכל גופו ונכנס לתרדמת. צה"ל גם דאג לדלל את הדיווחים מאזורי ההשמדה באמצעות השבתת שירותי תקשורת ואינטרנט, כפי שפלסטינים דיווחו ב-18 באוקטובר.

את מי משרת האיפול התקשורתי ההדוק הזה? מי מרוויח ממנו, מי שאוכף אותו או מי שמנסה לפרוץ אותו? התשובה ברורה. מה יש לישראל להפסיד מפתיחת הגבולות לעיתונות העולמית? שוב, התשובה ברורה. היא תפסיד את השליטה הבלעדית שלה בנרטיב. והנרטיב של ההסברה הישראלית, מן הרגע הראשון, היה פימפום של חוסר אמון מוחלט בכל דיווח שמגיע ממקור לא צה"לי בעזה. הנרטיב הוא שאין אמת. משסולקו נציגי הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט והבי-בי-סי מן הרצועה, משנותרו שם רק נציגי אל-ג'זירה ורשתות ערביות ועיתונאים פלסטינים מקומיים – קל להסברה לטעון שהדיווחים "מוטים", שהם תעמולה של החמאס וכו'. ההסברה הישראלית היא כמו אב משפחה חמום-מוח שצורח על כל מי שמעז לחלוק עליו, ואז הוא מתיישב לארוחה ורוטן "למה כולם שותקים?".