הודעה לעיתונות

יומו של נורי אל עוקבי בבית המשפט (2)

(המשך מהודעה קודמת)

שופטת: אם אתה זקוק להפסקה לפני החקירה הנגדית, מר אל עוקבי, אתה יכול לקבל אותה.

אל-עוקבי: תודה, גבירתי, אין לי צורך. אלא אם גבירתי צריכה.

שופטת: אני אף פעם לא צריכה. לפחות אם יש לך מים,מר אל עוקבי, כדאי שתשתה. אתה מדבר כל הזמן, שלא יצטרד לך הגרון.

נתחיל בחקירה הנגדית.

רוואש: אמרת שנולדת בשנת 1942, כלומר ב-1951 היית בן תשע או עשר?

אל-עוקבי: כן.

רוואש: אני מניח שאינך זוכר דברים מגיל שנה או שנתיים. מה הזיכרון הראשון שלך?

אל-עוקבי: אני זוכר טוב את פטירתו של סבא שלחי כשהייתי בן שלוש. יתר הזיכרונות שלי כנראה יותר מאוחרים.

רוואש: כלומר, המסמכים האלה הם לא על דברים שאתה זוכר אישית, אלא מה שאמא שלך שמרה?

אל-עוקבי: אבי דיבר איתי על כל זה כל הזמן.

רוואש: ממתי נחשפת למסמכים?

אל-עוקבי:החל משנת 1954, מזמן שאבי נהיה חריף, נאבק כל הזמן. אני חייתי את חיי אבא שלי.

רוואש: ידעת על המסמכים?

אל-עוקבי: אבי כל פעם היה מבקש ממנה מסמך, משתמש בו ואחר כך מחזיר לה שתשמור. לוקח ומחזיר.

רוואש: אמרת שעד 2006 לא היית באל-ערקיב. אתה גרת בלוד.

אל-עוקבי: גרתי בלוד מ-1964 עד 2006, זה נכון. אבל לא התנתקתי מאדמות אל-ערקיב אף פעם. גרתי שם עד 1951. ב-1954 הייתי עם אבא בשטח, ב-1973 שוב חזרנו...

רוואש: בבקשה תענה על השאלות ולא על מה שלא שאלתי. גרת בלוד, וממה התפרנסת שם?

אל-עוקבי: ממוסך.

רוואש: האם נכון שמכל בני משפחתך, הדודים והבני דודים וכו', בעצם אתה בעיקר ריכזת את כל המאבק הזה?

אל-עוקבי: אני יו"ר האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים, אני דואג לכל המאבקים של הבדואים ובוודאי למאבק של המשפחה שלי.

רוואש: האם נכון שעד 2006 אף אחד מבני אל-עוקבי לא נכנס לשטח?

אל-עוקבי: לא נכון, נכנסנו ב-1954, נכנסנו ב-1973.

רוואש: אנסח מחדש את השאלה. האם נכון שמ-1973 עד 2006 לא נכנסתם לשטח?

אל-עוקבי: לא נכון, אנחנו כן נכנסנו לשטח, למשל ב-2001 נכנסנו ונטענו שתילי זיתים שהסיירת הירוקה אחר כך עקרה אותם, עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. ונכנסתי לשטח למנוע מהקרן הקיימת להשקות עצים שהיא נטעה בשטח בגניבה.

רוואש: האם נכון שעד 2006 לא נכנסת לשטח בכדי להקים אוהל ולגור?

אל-עוקבי: כל הזמן עד 2006 הייתי כל פעם נכנס לשטח כדי לעשות מאבקים, מסיבות עיתונאים. הקמנו מצבת זיכרון בשטח שאחר כך עקרו אותה, הנה הצילום של המציבה. כמה פעמים נטענו עצי זיתים, הסיירת הירוקה עקרה וגנבה אותם ואנחנו הגשנו על זה תלונה למשטרה. ב-14 לאפריל 2006 נכנסתי לאוהל בשטח. באוקטובר 2006 הייתה החלטה שאסור לי להיות בחלק מהשטח אבל מותר לי לעבור עם האוהל לחלק אחר ואני צייתי לצו בית המשפט.

רוואש: האם נכון שמ-1951 החלקות האלה שאתה קורא להן אדמות שבט אל עוקבי היו ברשות המדינה?

אל-עוקבי: לא נכון, אנחנו מעולם לא הסכמנו.

שופטת: השאלה היא לא אם הסכמתם אלא אם באופן עובדתי החלקות היו ברשות המדינה.

רוואש: בכתבי הטענות שלכם כתבתם "במשך השנים שחלפו ניסו התובעים לחזור למקרקעין ומנעו מהם לחזור למקרקעין שבבעלותם". אבל אני אומר לך שמשנות ה-50' המדינה מחזיקה בחלקות האלה וגם מחכירה אותן לבדואים אחרים. מאשר או לא מאשר?

אל-עוקבי: לא מאשר.

רוואש [מוציא חוברת מהתיק שלו]: האם אתה כתבת את חוברת התעמולה הזאת שבידי?

אל-עוקבי: זאת לא חוברת תעמולה, אלה עובדות.

שופטת: האם אתה כתבת את החוברת?

אל-עוקבי: זאת לא תעמולה.

רוואש: אני חוזר בי מהמלה. האם אתה כתבת בחוברת הזאת, בלי להגיד שזאת תעמולה, "אדמות שבט אל עוקבי שנמצאות מאז ועד היום ברשות המדינה"?

אל-עוקבי: כתבתי את זה. אל תוציא דברים מהקשר, המדינה מנעה מאיתנו בכוח לחזור.

רוואש: האם אתה מאשר שכתבת את זה?

אל-עוקבי: האם אתה מאשר שהמדינה גרשה אותנו בכוח?

רוואש: אתה הנחקר כאן, לא אני. האם אתה מאשר שהחלקות שריעה 133 ושריעה 134 שאתה תובע בעלות עליהן מוחזקות מאז 1948 בידי מושב תלמי ביל"ו?

אל-עוקבי: לקחו אותן מאיתנו בכוח, את החלקות האלה כבר מאז 1948. מאז 1948 כשעוד ישבנו באל-ערקיב אסרו עלינו לעבור את הכביש ולהגיע לחלקות האלה.

רוואש: האם נכון שהחלקות האלה מוחזקות בידי המדינה ומוחכרות למושב תלמי ביל"ו?

אל-עוקבי: מפני שמנעו מאיתנו לעבור את הכביש ולהגיע לחלקות.

שופטת: אתה לא יכול לענות על מה שאתה רוצה. השאלה לא הייתה אם הסכמתם או לא הסכמתם אלא האם נכון עובדתית שהאדמות לא בידכם.

רוואש: האם היית בחלקות האלה?

אל-עוקבי: הייתי שם לפני חודשיים.

רוואש: האם נכון שראית שם פרדסים מניבים של המושבים?

אל-עוקבי: ראיתי שם עצי הדר, לא היה שלט מי המעבד.

רוואש: אבל הם לא של משפחת אל-עוקבי?

אל-עוקבי:לקחו את השטח מאיתנו בכוח.

רוואש: ראיתי מקודם שיש לך זיכרון טוב לפרטים, כאן אתה פתאום לא יודע מי מעבד את השטח.(...)

רוואש: האם אתה מאשר שחלקות ערקיב 6 וערקיב 60 נטועות בעצים שניטעו מטעם מדינת ישראל?

אל-עוקבי: יש מעט עצים מפוזרים בחלקה 6. מנעתי מעובדים של הקרו הקיימת שבאו מרהט להשקות את העצים. מנעתי מהם לנטוע עוד עצים ולקבוע עובדות בשטח בזמן דיון משפטי.

רוואש: מתי מנעת?

אל-עוקבי: בשנה האחרונה.

רוואש: אז מקודם לא מנעת. האם אתה מאשר שיש שם עצים שהמדינה נטעה?

אל-עוקבי: לא בהסכמתי.

רוואש: לא שאלתי אם זה בהסכמתך, שאלתי אם יש שם עצים. והאם אתה מאשר שבמשך שנים החלקות הוחכרו על ידי המדינה לבדואים אחרים?

אל-עוקבי: אבל האם זה בסדר?

שופטת: אנחנו לא דנים אם זה בסדר או לא בסדר. תוציא את הדברים הפוליטיים מהאולם.

אל-עוקבי: זה לא פוליטי.

שופטת: תתמקד בעובדות, לא בפוליטיקה.

אל-עוקבי: זה לא פוליטיקה, זה רכוש שלי שלקחו ממני.

שופטת: את הכאב שלך שמעתי עשרים פעם וגם חמישים פעם. עכשיו צריך להתמקד בעובדות. כדאי שנתקדם ותענה עניינית. אני מבינה את הכאב שלך, אבל עכשיו אנחנו רוצים להתמקד.

רוואש: האם נכון שיש החלטה שיפוטית שאוסרת עליך להיכנס לערקיב?

אל-עוקבי: נכון.

רוואש: האם נכון שההחלטה קובעת שנאסר...

שופטת: פרטי ההחלטה ידועים, אין צורך לחזור עליה כאן.

רוואש: נאמר שאסור לך או למי מטעמך להיכנס לשטח. ואני אומר לך שלמרות זאת ארגנת פעולות זריעה בשטח ונכנסו אנשים מטעמך להפגין בשטח.

שופטת: מר רוואש, למה זה רלוונטי?

רוואש: רלוונטי מסיבות של חזקה.

שופטת: אם היה כאן בזיון בית משפט, זה תיק אחר.

רוואש: ענין החזקה נוגע לתיק הזה, זאת השאלה איך הוא מתייחס אל החלקות.

שופטת: זה לא קשור לעניין הבעלות. בא נתמקד בעובדות.(...)

רוואש: הזכרת הליכים משפטיים קודמים בשנות ה-70' בנוגע לחלקות שקשורות לתביעות הבעלות שלכם. על ידי מי יוצגתם בהליך ההוא?

אל-עוקבי: ע"י עורך דין מאיר לם ז"ל.

רוואש: האם נכון שבאותו הליך נציג הפרקליטות טען שפלשתם לחלקות בעיצומה של מלחמת יום כיפור?

אל-עוקבי: אנחנו בתום לב התחלנו לחרוש ולזרוע את האדמה הרבה לפני שפרצה המלחמה. לא ידענו שהולכת להיות מלחמה.

רוואש: האם קיבלתם אז אישור לעבד את האדמה?

אל-עוקבי: הגשנו תבעת הסדר בפני פקיד הסדר המקרקעין במשרד המשפטים ויש לנו בעלות שאבי רכש. חשבנו שיש לנו זכות לעבד את הקרקע.

רוואש: האם הגשתם אז אותה גרסא כמו היום?

אל-עוקבי: כן, אבל בית המשפט לחץ שנגיע להסכם פשרה. קיבלנו זכות לעבד 500 דונם משלנו ועוד 300 דונם במקום אחר ועו"ד לם יעץ לנו שזה מה שאנחנו יכולים להשיג.(...)

רוואש: אני טוען שאת מה שאמרת כאן – שאמרו לכם שאתם צריכים לעזוב רק לחצי שנה בגלל תרגיל של הצבא – לא אמרתם בבית המשפט בשנת 1973. ובנוסף לזה, בהתחלה טענתם שאת הענין של חצי שנה מסרו לכם בכתב, עכשיו אתה אומר שזה היה רק בעל פה.

אל-עוקבי: בהחלט הצגנו בבית המשפט את הפתק של המושל הצבאי אברהם שמש שבו נכתב שעד שיגמר התרגיל הצבאי באדמתנו אנחנו נקבל אדמות חלופיות, שבעצם אלה היו אדמות של בדואים אחרים. את הפתק רשם מפיו של המושל הצבאי הפקיד סולימאן מוחמד אל עסייבי.

שופטת: האם יש מסמך שמאשר שהפינוי היה רק לתקופה של חצי שנה כדי לקיים תרגיל צבאי?

אל-עוקבי: זה נאמר בעל פה. הפתק אומר שעד שנחזור לאדמתנו אנחנו נקבל אדמות אחרות.

רוואש: אני אומר שלא רק שאין עדות שאמרו לכם על תקופה של חצי שנה אלא גם שבהליכים שנקטתם בשנות ה-70' לא טענתם את זה.

אל-עוקבי: כן טענו את זה. אבי וכל השייכים הבדואים האחרים.(...)

שופטת: אתה ממש ארכיון מהלך. איך זה שדווקא מהתביעה של 1973 אין לך העתק?

אל-עוקבי: ניסיתי להשיג את זה. לאחר שעו"ד מאיר לם נפטר, הכול עבר אל בנו עו"ד נתי לם. הוא עבר ממשרד למשרד שלוש פעמים, וזה הלך לאיבוד. אנחנו שמרנו במיוחד את המסמכים המקוריים שמוכיחים בעלות, פחות מזה את התביעות שאנחנו בעצמנו הגשנו. (...)

רוואש: בתביעה שהגשתם ב-1973, העורך דין שלכם דיבר על הפקעת הקרקעות לפי חוק נכסי נפקדים.

אל-עוקבי: הוא דיבר על הפקעה לכאורה, שבוצעה כאשר לא התקיימנו כל התנאים בחוק להפקעה כזאת. הפקעה לא סופית שתתברר בתביעה אצל פקיד המקרקעין.

רוואש: אבל כבר ב-1973 ידעתם על ההפקעות. ועכשיו כתבת שלא קיבלתם שום התראה על כוונה להפקיע את הקרקע.

אל-עוקבי: באמת לא קיבלנו שום התראה על זה שמתכוונים להפקיע את הקרקע. הפקיעו אותה בלי להודיע לנו מראש על הכוונה. (...)

רוואש: האם נכון שמאז 1953 לא הגשתם בג"צ. כן או לא?

אל-עוקבי: לא הגשנו בג"צ אבל כן פנינו בכל מיני צורות של דרישות ופניות לשלטונות המדינה.

רוואש: תחזור בבקשה בצורה ברורה: הגשתם בג"צ או לא הגשתם?

אל-עוקבי: לא בעניין זה. הגשנו בג"צ בנושא הריסת הבתים. (...)

רוואש: האם ביקשת לזרז את הדיון בתביעות הבעלות בפני פקיד ההסדר?

אל-עוקבי: כן, בתור יו"ר האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים פנינו לזרז ולהקדים את הליכי ההסדר. זה היה החל משנת 1974, עוד בתקופת הועד לזכויות הבדואים שהיה קיים לפני האגודה.

רוואש: אבל האם הגשתם בקשה לזרוז הליכים בתיק הזה הספציפי?

אל-עוקבי: לא, דיברנו לגבי כלל הבדואים בנגב, זה עניין ציבורי רגיש מאד.

רוואש: ובקשה ספציפית להאצת הליכים לגבי התביעות המשפחתיות שלכם לא הגשתם?
אל-עוקבי: לא, פנינו לפקיד התביעות בפניה ציבורית כוללת. רק בשנת 2005 פנינו בפניה ספציפית.

רוואש: למה אז?

אל-עוקבי: ראיתי שאבא שלי מת ומחכים שגם אני אמות. (...) המדינה רצתה לחכות עד שכל הזקנים ימותו ולא יישאר מי שיבוא להעיד. אבל אני עוד חי ובאתי לכאן ואני מחכה לצדק.(...)

רוואש: האם נכון שעו"ד לם היה פעיל ציבורי בכל הנושאים של המאבק על זכויות הבדואים?

אל-עוקבי: ידעתי שהוא שוחר צדק ולכן פניתי אליו.

גבסי: למה זה רלוונטי לדיון כאן?

רוואש: האם תתפלא שעו"ד לם התבטא בכל מיני פורומים ציבוריים על הסיכויים של בדואים לזכות בתביעות מקרקעין, והוא אמר שם שהסיכוי לא גבוה? האם לא נכון שבחרתם לא לקדם את ההליך אצל פקיד ההסדר כי זאת העצה שקיבלתם?

שופטת: קשה לבוא אליו בטענות אם הוא קיבל עצה משפטית מעורך דין והלך לפיה.(...)

רוואש: האם נכון שמעבר למסמכים שנשמרו על ידי אמך אין לכם קושאן על האדמות?

אל-עוקבי: המסמכים האלה מהווים קושאן לפי המסורת שלנו.

שופטת: לא זאת השאלה. השאלה היא אם יש לכם קושאן או לא?

אל-עוקבי: מה זה קושאן?

שופטת: אתה לא יודע מה זה קושאן?

אל-עוקבי: קושאן זה רישום בעלות לפי מה שנהוג.

רוואש: האם נכון שאין לכם רישום בספרי המקרקעין?

אל-עוקבי: בכל הנגב אין רישום בספרי המקרקעין.

רוואש: האם נכון שבמסמכי הבעלות שאתה הגשת כאן יש חובת פניה לטאבו?

אל-עוקבי: לא נכון.

רוואש: אני אראה לך אם זה נכון או לא נכון. מפתיע אותי, מר אל עוקבי, שאתה יכול להסביר על כל מסמך בעלות איפה בדיוק היו גבולות החלקה אבל לא מוכר לך סעיף 4 באותו הסכם בעלות, הסעיף שבו כתוב שהצדדים מתחייבים להתייצב במשרדי הטאבו ולרשום שם את הבעלות.

אל-עוקבי: לא היתה חובה לרשום בטאבו. הסעיף הזה הוא שאם הקונה רוצה לרשום בטאבו, המוכר מתחייב להתייצב יחד איתו ולרשום את האדמה, אבל אין חובה אם שניהם לא רוצים.

רוואש: האם זה נכון שאתם לא רציתם להתייצב לרשום בטאבו, מסיבות שלכם.

אל-עוקבי: זאת המסורת שלנו. אף שלטון לפני ישראל לא לקח לנו אדמות, לא הטורקים ולא הבריטים. לא הייתה לנו בדרך כלל סיבה לרשום בטאבו. רק במקרים מיוחדים. היה בזמן הטורקים מקרה שאחד מהמשפחה שלי נעצר ורצה לתת את האדמה שלו בתור ערבות כדי שיוכל להשתחרר, ואז בשביל זה הוא רשם אותה בטאבו. אבל בדרך כלל לא רשמו.

שופטת: בהסכם שאני רואה כאן כתוב שצריך להתייצב בטאבו ולרשום את האדמות. מתוך ההסכם לומדים שהיה צריך לרשום בטאבו.

אל-עוקבי: זה לא בכל מקרה, רק אם הקונה רוצה רושמים בטאבו. זה היה בזמן הבריטים, אז לא הייתה סכנה שמישהו ייקח את האדמות גם אם לא רושמים בטאבו.(...)

רוואש: הזכרת פה את היחס של שלטון המנדט הבריטי. האם זה נכון שאין לכם רישיון או הסכמה של השלטון המנדטורי או העותמני שתשבו בשטח ותעבדו את הקרקע? האם הישיבה שלכם הייתה באישור השלטון?

אל-עוקבי: השלטון לקח מסים מהיבול שגידלנו באדמות האלה, הגשתי כבר לבית המשפט את האישור על תשלום המסים.

רוואש: אבל חוץ מתשלום המסים, האם קיבלתם אישור מהשלטון לשבת בשטח?

אל-עוקבי: בכלל לא עלה העניין. אנחנו ישבנו בשטח לפני הבריטים וגם לפני הטורקים.

רוואש: אני שואל אותך: כן או לא היה אישור?

אל-עוקבי: יש מסמך רשמי של המנדט הבריטי שדורש לשלם מסים ומציין מי הם בעלי הקרקע שצריכים לשלם את המסים. (...)

רוואש: ניקח לדוגמא את חלקת ערקיב 60. מכוח מה אתה דורש זכויות בה?

אל-עוקבי: היא הייתה של אח של סבא שלי, הוא מישכן אותה לסבא שלי וכך היא עברה לידיו וממנו לאבא שלי.

רוואש: מכח משכון?

אל-עוקבי: כן.

רוואש: אז למה אתה כותב כאן "מכירה" ולא "משכון"?
אל-עוקבי: מהמשכון עוברת בעלות אם לא מחזירים את הכסף.

רוואש: אז אתה מודה שזה היה משכון. למה כתבת בכתב הטענות שלכם שזה "נרכש בשנת 1946" על ידי אביך? "נרכש" זה לא משכון.

אל-עוקבי: זה משכון שנהפך לנכס.

רוואש: האם יש לך מסמך ספציפי לגבי חלקה זאת?

[אל-עוקבי מחפש בניירות]

רוואש: נתקדם, תוכל אחר כך לחזור לנקודה הזאת. (...) נעבור אל ערקיב 6. גם שם אתם טוענים שזה מתוקף משכון.

אל-עוקבי: לא. זאת בעלות.

רוואש: סלאמה אל עוקבי, האח של אבא שלך שלפי המסמך מישכן את החלקה לאבא שלך, הוא נפקד?

אל-עוקבי: כן, אבל יש לו בן שחי כאן בארץ.

רוואש: בכל ההסכמים האלה, אם היו רוצים לעשות הסכמי מכר היו עושים הסכמי מכר. למה זה רשום על משכון? ולמה לא הזכרתם את זה בכתבי הטענות?

אל-עוקבי: זה מכר על תנאי.

שופטת: אם זה הסכם משכון שבעל הקרקע ממשכן אותה כי דרוש לו כסף, צריך להיות אחד מהשניים: או שיהיה סעיף מפורש בהסכם שאם הוא לא מחזיר את הכסף הקרקע עוברת לבעלות של המלווה, או שיהיה מסמך נפרד על העברת הבעלות.

אל-עוקבי: המסורת אצלנו היא שאם הוא לא מחזיר את הכסף זה נהפך לרכוש של המלווה.(...)

שופטת: איך אנחנו יודעים שהוא לא החזיר את הכסף?

אל-עוקבי: אם הוא היה מחזיר את הכסף הוא היה דורש את ההסכם בחזרה. זה שההסכם נשאר אצל אבא שלי זאת הוכחה שהוא לא החזיר את הכסף.

רוואש: האם יש לך הוכחה שסלאמה בעצמו היה בעל האדמה?

אל-עוקבי: יש הסכם חלוקת האדמה משנת 1930. (...)

רוואש: איך קרה שדווקא לפני המלחמה סלאמה בחר למשכן את החלקה שלו?

אל-עוקבי: זה לא בדיוק לפני המלחמה, זה שנים מוקדם יותר. הוא היה זקוק לכסף ואבא שלי היה זקוק לאדמות, שום דבר אחר.

רוואש: כבר שאל בית המשפט איך אתה יודע שאבא שלך לא קיבל את הכסף?

אל-עוקבי: אין דבר כזה בנגב שבדואי שיעבד אדמה תמורת כסף והחזיר את הכסף ולא לקח בחזרה את הנייר.

רוואש: ומה יועיל לו הנייר אם הוא נפקד?

אל-עוקבי: מה הקשר?(...)

רוואש: ולגבי חלקת שריעה 134, מה הטענה?

אל-עוקבי: יש צו ירושה שפורסם בעיתון בתקופת המנדט, סבתא שלי הורישה את החלקה לאבי שהיה הבן היחיד שלה. לסבא היו כמה נשים, לווטפה הסבתא שלי היה רק הבן האחד.

רוואש: את העיתון הזה לא ראינו.

אל-עוקבי:באמת, את העיתון אין לי. מה שנשאר הוא רק הקבלה על פרסום צו הירושה בעיתון.(...)

רוואש: אולי תעשה לנו סדר ותגיד את השמות של כל האחים והאחיות של אבא שלך.

אל-עוקבי: הבכור איברהים היה השייח עד 1948 ועזב לעזה. סלאמה שהוא אחרי איברהים, מאותה האמא. סאלם, מאמא אחרת, היחיד ממנה. סלימאן, האבא שלי, מאמא אחרת.

שופטת: איך אתה לא מתבלבל?

אל-עוקבי: הדודה שלי היתה אלמנה של שייח אל הוזייל. לכן אבא שלי קיבל את העצה של שייח אל הוזייל להישאר בנגב אחרי קום המדינה. אחר כך חאג' אחמד בן הזקונים, עם אמא עשירה, הכי עשיר בין כל האחים, הוא נשאר בבית של סבא שלי במרחק 1000 מטר.

רוואש: ומי האחיות של אבא שלך?

אל-עוקבי: ג'אזיה, היא התחתנה עם...

רוואש: מספיק לנו השמות שלהן.

אל-עוקבי: ג'אזיה, אחמה, עיישה, וודחה.(...)

רוואש: לגבי חלקות שריעה 133 ו-134, ממי אבא שלך קיבל או קנה אותן?

אל-עוקבי: מהסבא והדוד איברהים.

רוואש: אין לך מסמך מהטאבו שלדוד ולסבא יש זכויות באדמה הזאת?

אל-עוקבי: ישנו המסמך של המס שכתוב שהם המשלמים מס על החלקות האלה, שזה אומר שהם הבעלים.

רוואש: אני מדבר על מסמך מהטאבו שמעיד שלסבא שלך היו זכויות על השטח.

אל-עוקבי: לא תוציא ממני שהאדמות הן לא של אל-עוקבי.

שופטת: האם יש לך מסמך?

אל-עוקבי: מסמך המסים.(...)

רוואש: עד מתי עיבדתם את החלקות?

אל-עוקבי: עד 1951. ב-1951 עוד עיבדנו וזרענו, אבל לא אנחנו אלה שקצרנו.

רוואש: בכל החלקות?

אל-עוקבי: כן.

רוואש: גם בשריעה 133 ו-134?

אל-עוקבי: לא, זה מעבר לכביש, וכבר ב-1948 אסרו עלינו לעבור את הכביש ולהגיע לחלקות האלה. (...)

רוואש: בהרבה דברים היית מאד מפורט, אבל על מה שהמשפחה שלך עשתה ב-1948 היית מאד תמציתי. למשל, מה אבא שלך עשה בחברון?

שופטת: למה זה מוביל?

אל-עוקבי:אבא אמר שהוא נוסע להביא מצרכים. הכל היה סגור. לעזה אי אפשר היה להגיע. לפני המלחמה היינו הולכים לקנות או בבאר שבע או בעזה או בחברון. לעזה הדרך היתה חסומה וגם לבאר שבע אי אפשר היה, אז נשאר חברון. ואז המצרים עצרו אותו.

רוואש: באיזה תאריך?

אל-עוקבי: אני לא יודע. אני יודע שאחר כך הוא היה בין שישה עשר שייכים בדואים...

רוואש: תענה על מה שאני שואל אותך. ידוע לי שאתם הגעתם לדהריה [בגדה המערבית]. האם לא נכון שאתה בתור ילד היית בדהריה ב-1948?

אל-עוקבי: לא נכון, אני לא הייתי שם. המשפחה שלי לא הייתה שם. דוד שלי נסע לדהריה ונשאר שם ומת בדהריה ב-1990 והבנים שלו חיים שם עד היום. אבל לא אני ולא המשפחה שלי אישית. כשנפלה באר שבע לקחו אותי על החמור למקום על יד איפה שהיום קיבוץ להב, לא לשום מקום אחר.(...)

רוואש: הבאת הרבה מסמכים, גם מארכיון צה"ל. אתה מכיר התייחסות של שר הביטחון דוד בן גוריון לעניין?

אל-עוקבי: הוגשה שאילתה בכנסת על ידי אמיל חביבי לפי מכתב חריף של אבא שלי ועוד שייכים, שנתקענו בלי מים. השיב בן גוריון שהבדואים הלכו לשם בהסכמה והצבא מספק להם מים, וזה היה פשוט לא נכון.

רוואש: זה מסמך חשוב שנוגע לשבט שלכם, ואתה פשוט החלטת שמה שכתוב שם לא נכון.

אל-עוקבי: זה עניין פוליטי, אתה יודע מה קורה בכנסת. (...)

רוואש: למה לא הזכרת את העובדה שאבא שלך חתם הסכם והסכים לעבור?

אל-עוקבי: בעל כורחו, כפו עליו.

רוואש: בכתבי הטענות שלכם כתבת את כל ההיסטוריה אבל לא כתבת שהוא חתם. אתה כתבת "גירוש".

אל-עוקבי: זה היה גירוש, אדוני. הכריחו אותו וגרשו אותו (...).

רוואש: אמרת שהדוד שלך איברהים "התנגד" ומיד עברת לנושא אחר כי זה לא מתאים לסיפור שאתה מביא לבית המשפט. (...) אני אומר לך שהוא התנגד בנשק, ברובים, נטל חלק פעיל במלחמה.

אל-עוקבי: אני לא אחראי למעשיו.

שופטת: אבל האם הוא התנגד להקמת המדינה?

אל-עוקבי: לכן הוא עזב, ברח לעזה.

רוואש: האם אחרים מהשבט הצטרפו אליו?אתה מדבר על אדם שהיה השייח עד 1948, מעמד חזק. אתה מתאר אותו כאדם בודד שהתנגד לבד.

אל-עוקבי: מי שהתנגד איתו הלך איתו לעזה. הוא לא הלך לבד. אבל אבי נשאר ועשה הסכם עם המדינה.

רוואש: כמה אנשים יש בשבט אל עוקבי היום?

אל-עוקבי: בערך אלף. גם אז ב-1948 היו אלף, אבל בסוף המלחמה נשארו הרבה פחות, אולי שלוש מאות.(...)

רוואש: אשאל למען הפרוטוקול למרות שאני יודע את התשובה. הגשת לבית המשפט מפות ומסמכים היסטוריים וגיאוגרפיים. האם יש לך מומחיות רשמית בתחומים האלה, בנושא מדידות והיסטוריה?

אל-עוקבי: אני לא מודד אבל אני מכיר את השטח.

רוואש: האם את המסמכים מארכיון צה"ל מצאת בעצמך או על ידי מומחה?

אל-עוקבי: יהודים ששותפים לי במאבק חקרו ומצאו וזה חשוב.

רוואש:ממתי אתה מכיר את פרופסור אורן יפתחאל?

אל-עוקבי: כמה שנים.

רוואש: האם נכון שהוא משתתף אתך בהפגנות, בעצומות, בתמיכה?

קריאה מהקהל: מה רע בזה?

שופטת:כאן בית משפט, אין כאן קריאות ביניים. הקהל יושב ומקשיב, מדברים אך ורק עורכי הדין והעדים. אני מאד לא אוהבת להוציא אנשים מהאולם אבל אם לא תהיה ברירה אעשה את זה.

אל-עוקבי: פרופסור יפתחאל הוא פעיל פוליטי, אתה יכול לשאול אותו. באופן כללי הוא בהחלט פעיל למען זכויות האזרח.

רוואש: האם נכון שאתה יו"ר האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל?

אל-עוקבי: נכון, בהתחלה הקמתי את הועד לזכויות הבדואים וזה נהיה האגודה. רציתי לעזוב את התפקיד אבל ביקשו ממני להישאר.

שופטת: עשית עבודה טובה.

רוואש: האם נכון שכתבת שלשיטתך כל האדמות בנגב הן אדמות של הבדואים?

אל-עוקבי: לא, הנה אתה רואה שאתה טועה. הבדואים הגישו תביעה ל...

שופטת: ענית על השאלה. נעבור לשאלה הבאה.

רוואש: האם נכון שבהודעה לעיתונות שהוצאת והפצת ביקשת מפעילים לבוא לבית המשפט היום ולתמוך בך?

שופטת: זה שאנשים באו לתמוך בו ולכן האולם מלא היום זה לגמרי לא משנה, זה לא ישפיע על החלטתי.

רוואש: הוא רואה בבית המשפט מקום לניהול מאבק ציבורי.

שופטת:בית המשפט מחליט אך ורק לפי העובדות. לפי העובדות, לא לפי הקהל באולם המשפט, לא לפי העיתונים, לא לפי הטלוויזיה, רק לפי העובדות. אני מקווה שזה ברור לכולם. בשאלות כאלה אתה רק מבזבז זמן.(...)

תם ולא נשלם - החלק האחרון של הדיון הוקדש לשאלות טכניות משפטיות, בירור פרטים בעדויות קודמות וקביעת תאריכים לדיונים הבאים]. לאחר הדגשת נציג המדינה כי הוא שומר את הזכות לערער על קבילות המסמכים שהוגשו, הסתיים יומו הארוך של נורי אל עוקבי בבית המשפט. בהערת הסיום אמרה השופטת שרה דוברת: "מר אל עוקבי, נהניתי מכל המסמכים שהגשת. זאת ממש היסטוריה בהתגלמותה".

בהמשך הדיון, בחודש פברואר, צפויה עדות המומחה של פרוסור אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן גוריון, שהקדיש שנים רבות למחקר מצבם של הבדואים בנגב ויחסה של מדינת ישראל אליהם.

כפי שהוזכר בהקשר לדיון המשפטי הקודם בשנות ה70', קשה מאד לבדואים להוכיח על פי החוק הנוהג במדינת ישראל את בעלותם על קרקעות בנגב – אך מעולם בכל 62 שנות המדינה לא הגיע בדואי לבית המשפט מצויד במסמכים מהסוג שנורי אל עוקבי הגיש עכשיו.

בזמן שהיה נורי אל עוקבי באולם המשפט ניצלו אנשי הקרן הקיימת את העדרו כדי לקחת – ולא בפעם הראשונה – את האוהל שלו. נורי השיג אוהל אחר וחזר אל אדמת אל-ערקיב.

קשר עם נורי אל עוקבי --- 054-5465556

לפרטים נוספים ניתן לפנות ל- גוש שלום.