המשורר שמואל ירושלמי: תאונות עבודה בבניין - טרור חברתי לכל דבר

המשורר והפעיל החברתי תושב באר שבע שמואל ירושלמי מוחה בחריפות על המשך
תאונות העבודה בענף הבניין בארץ בהן מדי שנה נהרגים עשרות ועשרות רבות
נוספים נפצעים.

לדברי ירושלמי, המגמה המתמשכת של מות ופציעת פועלי הבניין בישראל בממדים
כה גדולים זאת תוצאה ישירה של שלטון ההון שמאפשר לקבלני בניין לחסוך על
תנאי הבטיחות של העובדים מבלי להיענש או לשאת באיזושהן תוצאות.

מדי שנה במדינת ישראל באתרי בנייה שונים ברחבי הארץ כתוצאה מתאונות עבודה
(חלקן הגדול - נפילה מגובה) נהרגים בערך בין 40 ל-50 פועלי בניין -
ישראלים, פלסטינים, מהגרי עבודה. עשרות ומאות נוספים נפצעים ברמות פציעה
שונות. לפני איזה שלוש שנים התפרסם דו"ח סטטיסטי ממנו עולה שכל 22 שניות
(נכון ל-2015) קורת תאונת עבודה באחד מאתרי הבנייה הרבים ברחבי המדינה,
שבחלקן כאמור יש הרוגים ופצועים קשה.

למעשה, מדובר לא בתאונות עבודה, אלא בפיגועי עבודה לכל דבר, שהם תוצאה של
שליטת גורמים פרטיים בענף הבנייה שהדבר היחיד שמעניין אותם זה רדיפת כמה
שיותר רווחים (לעיתים קרובות על חשבון חיסכון על תנאי הבטיחות של
העובדים.

אני אישית לא בנאי ואין לי שום רקע טכני או מקצועי בתחום. יחד עם זאת,
במהלך שנות פעילותי הרבות כפעיל חברתי למדתי טוב מאוד את התחום ויותר
מפעם העליתי את תובנותיי בנושא בכנסים ונאומים בהפגנות חברתיות.

בשנים האחרונות במדינת ישראל, במהלך השנה קיימים למעלה מ-12000 אתרי
בנייה מדווחים. על כל הכמות האדירה הזאת של אתרי הבנייה משרד העבודה
והרווחה מחזיק פחות מ-20 פקחי בנייה שיש להם (תקשיבו טוב! סמכות לפקח רק
על איכות הבנייה, אך אין להם שום סמכות להתערב במצב בטיחות העובדים. ברור
שבמצב כזה תאונות (ולמעשי פיגועי) עבודה בבניין יימשכו ללא הרף. העובדים
ימשיכו ליהרג ולהיפצע מבלי שמישהו יישא באחריות או ינסה לשנות את המצב.

ועכשיו לשאלה מה הפתרון שאני מציע. הפתרון לדעתי, חייב להיות הבא: הלאמת
(או ציברור בצורה אחרת כלשהי) של כל ענף הבנייה בארץ; שימת הענף תחת
פיקוח ציבורי הדוק ביותר; הגדלת מספר פקחי איכות הבנייה מטעם הממשלה
מ-17-20 הקיימים היום ל-1500 פקחים לפחות, כאשר תהיה להם סמכות ברורה
ומפורשת לפקח לא רק על איכות הבנייה (דהיינו על זה שהבניין לא ייפול על
דייריו או עובדי המשרדים שיפעלו בו), אלא גם (וראשית כל) על תנאי הבטיחות
של העובדים שעובדים באתר.

על המדינה לדאוג כל מספר שנים להחליף פיגומים, על המדינה לדאוג שהעובד
כאשר הוא עולה לגובה יהיה מצוייד ומאובזר כדבעי לפי כל כללי הבטיחות בעת
עבודה בתנאים כאלה. צריך לדאוג לקשירה בטיחותית של מנופאים בעת כשהם
עולים לעגורן צריח (ואולי הכי טוב, שהמדינה תספק מעלית לכל עגורן שהעובד
בעת עליה לצריח-העגורן לא יסתכן בנפילה מגובה כתוצאה מקשירה לא נכונה או
פגם אחר כלשהו).

כן, ועוד דבר שאפילו העליתי אותו במהלך כנס אחד בפקולטה
להנדסה באוניברסיטת בן גוריון בנגב בחלק שעסק בבקרת הקשירה של
עגורני-צריח: צריך לאמץ גישה שהייתה נהוגה בברית המועצות לשעבר ולפחות
להתחיל להציב את עגורני צריח על פסי רכבת ולא לקשור אותם כפי שהדבר נהוג
היום בארץ. אני מבין שהצבת עגורן צריח על פסי רכבת זה יותר יקר מהקשירה,
אך חברה מולאמת או שייכת לציבור בצורה אחרת כלשהי יכולה להרשות לעצמה את
הנשיאה בהפרשי ההוצאות הללו (כמובן, אם זאת תהיה המדיניות הכללית של
השלטון הישראלי בתחום).

מה שהעליתי לעיל, בפסקה הקודמת מהווה פתרון יחיד שאין בלתו, אם לא לחיסול
מוחלט אז לפחות לצמצום משמעותי ביותר של היקף פיגועי העבודה באתרי הבנייה
בארץ. אחרת מדי שנה יוסיפו ליהרג עשרות ומאות פועלים בני כל העמים והדתות
באתרי הבנייה בכל חלקי מדינת ישראל.