ספרי יד ושם לקראת יום השואה 2019

ציפי לוין יחסי ציבור

ספרי יד ושם

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2019

העיתונות היהודית בגרמניה הנאצית: מקורות ומחקר
עורך הסדרה: גיא מירון
גטו ורשה – הסוף
מאת: חוי דרייפוס (בן-ששון)
השמיעיני את קולך ונסו הצללים: מבחר מקורות של נשים בתקופת השואה
עורכת: בתיה דביר
בשיתוף הוצאת מורשת
לא אמות, כי אחיה ואספר!: שלהי המלחמה והחזרה לחיים ביומנו של איש רוח מקובנה
מאת: ישראל קפלן | עורכת: עדה שיין
אומנם נר רוחני דולק בי: יומנו של תלמיד חכם מדוקלה
מאת: יוסף גוזיק | עורכות: אסתר פרבשטין, חוי דרייפוס (בן-ששון)
בשיתוף מכללה ירושלים
סיפור שלא סיפרתי: מקובנה ודכאו לחיים חדשים
מאת: אורי חנוך ויהודית חנוך

על הספרים:

סדרת העיתונות היהודית בגרמניה הנאצית: מקורות ומחקר |
עורך הסדרה: גיא מירון
הספורט היהודי בגרמניה הנאצית בראי העיתונות היהודית הגרמנית | מאת: דניאל פרנקל
כרך מס' 3 – 144 עמ', 56 ₪
הבית היהודי בגרמניה הנאצית בראי העיתונות היהודית הגרמנית 1933-1938 |
מאת: דורון נידרלנד כרך מס' 7 – 128 עמ', 56 ₪

העיתונות היהודית בגרמניה בתקופה הנאצית היא מקור ייחודי לתולדות היהודים בתקופה. דחיקתם של היהודים מחיי הציבור מחד וההיתר שנתנו השלטונות להמשך הוצאתה לאור של עיתונות יהודית של הזרמים הפוליטיים והתרבותיים השונים ביהדות גרמניה מאידך הביאו לפריחתה בשנים 1938-1933.
העיתונות היהודית שינתה את אופייה, תפוצתה עלתה באופן דרמטי, היא החלה לפנות לקהלים מגוונים יותר (ילדים ונוער, נשים) ולהוציא לאור מגוון רחב של מוספים. נוסף על התכנים המרתקים של המאמרים שפורסמו בה, ניתן למצוא בעיתונות היהודית הגרמנית שהתפרסמה בשנים אלו גם איקונוגרפיה מעוררת עניין – קריקטורות, תמונות, פרסומות ואיורים בתחומים שונים.
מ"עיתונות משלימה" – מקור מידע והתייחסות משני עבור ציבור שעיקר חיי התקשורת והתרבות שלו התנהלו בזירות אחרות – הפכה העיתונות היהודית בגרמניה ל"מרחב הציבורי" המובהק ביותר של היהודים בשעתם הקשה והיוותה תשתית מרכזית לעיצוב חייהם הקהילתיים והפוליטיים.
משלהי 1938, לאחר סגירת כל העיתונים היהודיים, ועד ראשית קיץ 1943 הופיע כתב העת האחרון של יהדות גרמניה לפני השואה – ביטאון החדשות היהודי Jüdisches Nachrichtenblatt.
הנגשתם של מקורות שהופיעו בעיתונות היהודית בגרמניה הנאצית בשנים 1933–1943 והארתן של סוגיות הנוגעות לתחומי פעילותה השונים פותחות לקורא העברי צוהר להתבוננות בלתי אמצעית בעולמם המורכב של יהודי גרמניה תחת המשטר הנאצי.
סדרת העיתונות היהודית בגרמניה הנאצית חושפת בפני הקורא העברי מחקרים המנתחים היבטים שונים המשתקפים בעיתונות זו, בליווי המקורות הרלוונטיים. בכך משלבת הסדרה בין מחקר ותיעוד.

בסדרה ראו אור עד כה שבעה כרכים (להלן נרחיב על הכרך השלישי ועל הכרך השביעי):
שנת 1933 כקו פרשת המים? אופייה ותפקידה של העיתונות היהודית הגרמנית לפני עליית
הנאצים לשלטון ואחריה (מיכאל נאגל)
ביטאון החדשות היהודי – נושא דגל ההגירה היהודית מגרמניה 1941-1938 (רבקה אלקין)
הספורט היהודי בגרמניה הנאצית בראי העיתונות היהודית הגרמנית (דניאל פרנקל)
הפרקטיקה הדתית של יהודי גרמניה בימי השלטון הנאצי (1933-1938) והשתקפותה בעיתונות היהודית הגרמנית (יעקב בורוט)
העיתונות לילדים ולבני נוער יהודים בגרמניה בשנים 1938-1933: אזהרה או הרגעה? (חנה לבנת)
נדפס תחת מכבש הלחצים: פרסומות של עסקים יהודיים בעיתונות בגרמניה הנאצית בשנים
1942-1933 (כריסטוף קרויצמילר)
הבית היהודי בגרמניה הנאצית בראי העיתונות היהודית הגרמנית 1938-1933 (דורון נידרלנד)

פרופ' גיא מירון, היסטוריון, חבר סגל המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה וראש המרכז לחקר יהודי גרמניה בתקופת השואה במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם. כיום עוסק במחקר על חווית המרחב והזמן של יהודי גרמניה תחת המשטר הנאצי. מחקריו עוסקים בתולדות יהודי גרמניה ומרכז אירופה במאה ה-20, בהיסטוריה של יהודי הונגריה ובהיסטוריוגרפיה יהודית. בין ספריו: מ'שם' ל'כאן' בגוף ראשון: זיכרונותיהם של יוצאי גרמניה בישראל (מאגנס 2004), בסתיו ימי האמנציפציה: זיכרון היסטורי ודימויי עבר תחת איום הפשיזם – גרמניה, צרפת, הונגריה (מרכז זלמן שזר 2011), שראה אור בעברית ובאנגלית.

לפרטים נוספים:
https://www.openu.ac.il/personal_sites/guy-miron/index-heb.html

___________________________________________

העיתונות היהודית בגרמניה הנאצית: מקורות ומחקר | עורך הסדרה: גיא מירון
הספורט היהודי בגרמניה הנאצית בראי העיתונות היהודית הגרמנית | דניאל פרנקל
כרך מס' 3 – 144 עמ', 56 ₪

הדרתם של היהודים מארגוני הספורט הגרמנים בעקבות עליית המשטר הנאצי הביאה להתפתחות ענפה של פעילויות ספורט יהודיות בגרמניה הנאצית.
הכרך סוקר את מגוון ייצוגיו של הספורט היהודי בעיתונות היהודית, במאמרים ובתמונות, ומציג קטעים נבחרים מתוך מוספי הספורט בעיתונים יהודיים שונים מכל הקשת האידאולוגית, החל מהפטריוטים הגרמנים ועד לציונים. הכרך עוסק בפעילות הספורטיבית שהתקיימה תחת תנאי ההדרה ודן בהשלכותיה המורכבות של האולימפיאדה בברלין על הספורט היהודי.

תוכן העניינים:
- סקירה מחקרית
- מבוא: ספורט וספורטאים יהודים בגרמניה לפני 1933
- הדרת היהודים מחיי הספורט בגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון
- מדורי הספורט ומוספי הספורט של העיתונות היהודית הגרמנית
- ההתארגנות המחודשת של התאגדויות הספורט היהודיות: בעיות ופתרונות
- ספורט תחרותי במציאות של הדרה
- אולימפיאדת ברלין והשלכותיה על הספורט היהודי
- השלב האחרון: הספורט היהודי אחרי קיץ 1936
- סיכום
- מן העיתונות

ד"ר דניאל פרנקל, חוקר עצמאי של תולדות יהודי גרמניה, שימש חוקר במכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם, ובשנים 2009-1998 ערך את פנקס הקהילות: גרמניה. פרנקל חיבר את הספר על פי תהום: המדיניות הציונית ושאלת יהודי גרמניה 1938-1933 (מאגנס, ירושלים תשנ"ד), ערך את קובץ המכתבים להיות יהודי בברלין: מכתבי הרמן זמטר 1943-1939 (יד ושם, ירושלים תשס"ח), שראה אור גם בגרמנית ובאנגלית, ופרסם מאמרים על תולדות יהודי גרמניה במאה העשרים.

__________________________________________________

העיתונות היהודית בגרמניה הנאצית: מקורות ומחקר | עורך הסדרה: גיא מירון
הבית היהודי בגרמניה הנאצית בראי העיתונות היהודית הגרמנית 1933-1938 | דורון נידרלנד
כרך מס' 7 – 128 עמ', 56 ₪

הכרך מציג היבטים שונים של חיי היומיום של יהודי גרמניה תחת השלטון הנאצי, כפי שהשתקפו בעיתונות היהודית בגרמניה. הוא מתמקד בבית ובמשפחה, בעיקר מנקודת המבט הנשית, ובוחן את תגובת העיתונות לשינויים שחלו באורחות החיים בתוך הבית וביחסי הגומלין בין בני הבית, לנוכח המציאות הקשה בחוץ. בחינה זו שופכת אור על תפקידה של העיתונות בפיתוח כושר ההסתגלות של יהודי גרמניה לתהליכים שהתרחשו ועל חלקה בהעלאת המודעות לסכנות ובמאמצים להרגעה. המחקר מציג את מאמצי המשפחות היהודיות לשמור על הערכים הבורגניים שהכירו ולקיים משק בית בתנאים של צמצום מרחב המגורים, ומראה כיצד הדרתם של היהודים הניעה רבים להסתגרות ולהתרכזות בחיים הביתיים.

תוכן העניינים:
- סקירה מחקרית
- מבוא
- הבית, המשפחה והערכים הבורגניים
- "השיבה פנימה" לבית ולמשפחה
- צמצום מרחב המגורים והדיור
- הרגלי תזונה ושינויי תפריט
- שבתות, חגים ומועדים
- ניהול משק הבית
- החינוך בבית, זוגיות ויחסי הורים וילדים
- תעסוקת האימהות והבנות
- דפוסי הגירה של המשפחה היהודית בגרמניה: נשים לעומת גברים
- סיכום
- מן העיתונות

פרופ' דורון נידרלנד, מכהן כיו"ר המועצה האקדמית במכללה האקדמית לחינוך על שם דוד ילין בירושלים, וכיהן כראש החוג להיסטוריה ומחשבת ישראל במכללה בשנים 2001-2011. תחומי המחקר שבהם עוסק: דפוסי ההגירה של יהודי מרכז אירופה במאה העשרים, תולדות החינוך והכשרת המורים בישראל וניתוח ביקורתי של ספרים להוראת היסטוריה. ספרו יהודי גרמניה – מהגרים או פליטים? עיון בדפוסי ההגירה בין שתי מלחמות העולם, המבוסס על עבודת הדוקטור שלו, יצא לאור בהוצאת מאגנס תשנ"ו. הוא היה שותף בכתיבה ובעריכה של שמונה ספרי לימוד בהיסטוריה לחטיבה העליונה.

2. גטו ורשה – הסוף: אפריל 1942 – יוני 1943
מאת: חוי דרייפוס (בן-ששון)
567 עמ' ,115 ש"ח

במאי 1943 יהודי ורשה אינם בוכים עוד. אנו מביטים בדממה במה שנגלה לעינינו לראשונה – גלי האפר וההריסות. בכל אשר נפנה – אורגיית הרס נוראה, תוצאת האש והדינמיט. עוד לפני שנה היה הגטו ענק, מאוכלס, סואן, גועש, לוחם ברעב ובדלות כדי לשרוד בכל העצמה והחיוניות הכלואים בין חומות גזעו ומנסה להתקיים, והיום הוא מושיט השמיימה את גדמי חומותיו השרופים במחאה אילמת. (סֵווק אוֹקוֹנוֹבסקי, אוגוסט–ספטמבר 1943)
מרד גטו ורשה הוא מעשה ההתנגדות הבולט ביותר שעשו יהודים בתקופת השואה ונחשב להתקוממות העירונית הראשונה באירופה הכבושה. הדיו נפוצו עוד בימי המלחמה בפולין הכבושה ובעולם כולו, ובעבור יהודים ולא-יהודים כאחד הוא סמל לגבורה נואשת. המרד עמד במוקד המחקר האקדמי במשך עשרות בשנים והיבטים שונים שלו מעסיקים גם היום את השיח הציבורי. עם זאת, בחודשים האחרונים לקיומו של הגטו חיו בו עשרות אלפי יהודים, וקורותיהם טרם זכו לבחינה מקיפה.
הספר מספר את סיפורם של המוני היהודים שחיו ומתו בגטו ורשה מאפריל 1942 ועד יוני 1943. פרופ' חוי דרייפוס מתארת את חיי היהודים טרם הגירושים הגדולים לטרבלינקה בקיץ 1942, בוחנת את הכאוס של ימי השילוחים ועומדת על דפוסי ההתאוששות והחידלון האישיים והציבוריים של יהודי הגטו. על בסיס מאות מקורות – ובהם יומנים, זיכרונות, מסמכים רשמיים, תצלומים ומפות – היא מציגה את עולמו של האדם היהודי והחברה שבה הוא חי בצל גלי הרצח החוזרים ונשנים ואי-הוודאות שחוללו. ימי המרד והתקופה שקדמה לו מוצגים בספר בהקשר רחב, וחלקן של תנועות הנוער והמחתרות מובא על רקע עולמם של כלל יהודי הגטו. כן מתוארים חששותיהם, תקוותיהם ואשליותיהם של יהודי הגטו טרם פרוץ המרד כמו גם אסונם הנורא במהלכו. כך, מרד גטו ורשה אינו עוד סיפורם הבלבדי של ארגוני המחתרת שהתגבשו לאחר רצח מרבית יהודי הגטו, אלא גם סיפור חייהם ומותם של עשרות אלפי היהודים אשר המשיכו לחיות בו בחודשים האחרונים לקיומו.

פרופ' חוי דרייפוס (בן-ששון), היסטוריונית של תקופת השואה במזרח אירופה, בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב. במשך שנים עבדה פרופ' דרייפוס ביד ושם, ומחקריה עוסקים במגוון היבטים של חיי היום יום בשואה ובכללם: היחסים בין יהודים ופולנים, חיי הדת בשואה והקיום היהודי לנוכח גירושים והשמדה. בין פרסומיה: "אנו יהודי פולין"? היחסים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה – ההיבט היהודי (יד ושם 2009), Relations Between Jews and Poles during the Holocaust: The Jewish Perspective (Yad Vashem 2017), Search and Research: Lectures and Papers – Changing Perspectives on Polish-Jewish Relations during the Holocaust (Yad Vashem 2012).

____________________________________________________

3. השמיעיני את קולך ונסו הצללים: מבחר מקורות של נשים בתקופת השואה
עורכת: בתיה דביר | בשיתוף הוצאת מורשת
378 עמ', 115 ש"ח

האסופה השמיעני את קולך ונסו הצללים מוקדשת לסיפורה של האישה היהודייה בתקופת השואה ולנקודת המבט הייחודית שלה. האסופה מחולקת לשערים העוסקים בהיבטים שונים של סיפור השואה: ברייך השלישי, בגטאות, בגיאיות המוות, במחנות הריכוז ובמסגרות המאבק האנטי נאצי.
הקוראים נחשפים לחייהן של נשים יהודיות, עירוניות וכפריות, אימהות ונשות קריירה פורצות דרך, אורתודוקסיות, פעילות פוליטיות, נשים שנטלו חלק בעולם היצירה והתרבות לפני המלחמה וילדות צעירות. בקולן, על פי כתביהן וזיכרונותיהן או על פי עדויות הקרובים להן, מציגה האסופה מנעד רחב של נקודות מבט, דרכי התמודדות ואופן פעולה במציאות בלתי אפשרית, באזורי השליטה של הנאצים ובעלי בריתם, ממערב אירופה ומזרחה ועד צפון אפריקה. השער החותם את האסופה מתאר את חזרתן לחיים של מקצת הנשים ואת תרומתן לחברה ולתרבות בעולם בתר מלחמתי. מיליוני נשים יהודיות נרצחו בתקופת השואה, הסיפורים מעוררי ההשראה המובאים באסופה הם מצבת זיכרון לכולן.
אסופה זו אמנם מתמקדת בקולה של האישה היהודייה בשואה, אך גם נשים לא יהודיות שקיבלו את אות חסידי אומות העולם שובצו בה.
באסופה מאמר מקדים "הנשמע קולן? נשים בתקופת השואה", מאת דליה עופר ולינור ג. וייצמן, ובסופה מפתח שמות הנשים המשתתפות בה.
הספר מעוצב כיומן אישי וקולקטיבי, ולכל אישה סימניה המייצגת באופן ויזואלי רגע, רושם, אסוציאציה. הרגעים מתחברים לציר המאפשר מפגש אינטימי עם כל אחת מהנשים לצד התגבשותה של תמונה רחבה וסיפור משותף.

בתיה דביר, היסטוריונית של מכון מורשת ע"ש מרדכי אנילביץ'. את עבודת ה-M.A שלה כתבה בנושא יומנו של אדם צ'רניאקוב, יו"ר היודנראט בגטו ורשה, בהנחייתו של פרופ' ישראל גוטמן ז"ל. בעבר עבדה בבית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם וכן נמנתה עם צוות ההיסטוריונים ששקדו על הקמת המוזיאון החדש ביד ושם. חיברה ביחד עם אלכס דנציג את המדריכים למסייר בפולין – ורשה; לובלין; לודז' וסביבתה; גליציה; ביאליסטוק, פלוצק, טורון, פוזנן – שראו אור בהוצאת מורשת.

פרופ' דליה עופר, עמדה בראש הקתדרה לחקר השואה ויהדות מזרח אירופה ע"ש מקס וריטה הייבר, במכון ליהדות זמננו ובמרכז מלטון לחינוך יהודי בבית הספר לחינוך. כיהנה כראש המכון ליהדות זמננו ע"ש אברהם הרמן ועמדה בראש המרכז הבינלאומי לחקר האנטישמיות ע"ש וידאל ששון באוניברסיטה העברית בירושלים. פרופ' עופר הייתה נציגת האוניברסיטה העברית בוועדה האקדמית של יד ושם וחברת הנהלת המרכז לחקר השואה ביד ושם. היא עמדה בראש חבר הנאמנים של בית הספר התיכון ליד האוניברסיטה ושמשה כיו"ר הוועדה המקצועית להיסטוריה במשרד החינוך וועדות מטעם המועצה להשכלה גבוהה. פרופ' עופר פרסמה מחקרים רבים בתחום השואה, העלייה לארץ ישראל וזיכרון השואה. ב-2018 זכתה בפרס:Distinguished Achievement Award in Holocaust Studies, from the Holocaust Educational Foundation of Northwestern University.

4. לא אמות, כי אחיה ואספר! שלהי המלחמה והחזרה לחיים ביומנו של איש
רוח מקובנה
מאת: ישראל קפלן | עורכת: ד"ר עדה שיין | פענח את מחברות אביו: שלום אילתי
301 עמ', 91 ₪

ליהודי פולני אחד [...] יש טענות חמורות כלפי. בגללי חשבו אותו כאן שקרן, הוזה [...]. הוא היה בלנדסברג (כ-60 קילומטרים ממינכן) ופגש שם כמה ליטאים מקובנה. באחת השיחות הוא סיפר להם שפגש לא מזמן קובנאי אחד, מורה, סופר, ישראל קפלן. נו, הם התנפלו עליו: מה אתה מבלבל את המוח, הקפלן הזה כבר מזמן שוכב לו על הגב באדמה! ולא עלה בידו בשום אופן לשכנע אותם שעודני חי [...] אני כבר אינני [...] גם לפי השכל הישר עצמו [...] לא ייתכן שישראל קפלן עדיין יהיה היום בחיים במקום כלשהו... ואילו הסיסמה שלי הייתה דווקא: לא אמות, כי אחיה ואספר!
יומיים לאחר השחרור מעול הנאצים, בשעה שעדיין שהה במחנה אלאך שבקרבת מינכן, השיג ישראל קפלן נייר ועיפרון זעיר בתמורה למנת המזון הדלה שלו, ומיד החל לכתוב את יומנו.
קפלן, היסטוריון ואיש חינוך יליד קובנה, העלה על הכתב את קורותיו בצעדת המוות בשלהי המלחמה, את שמחת השחרור ואת תלאות השיקום הארוך והמייגע במחנות העקורים בגרמניה. תיאוריו, מקצתם ביידיש עסיסית וקולחת ומקצתם בעברית מליצית על שלל מכמניה, שופעים הומור נפלא היונק מתוך מקורות יהודיים ומתכתב עימם. על דפי היומן גם שפך את מר ליבו כשנודע לו על גורלן המר של אשתו לאה ושל בתו יהודית. עד מהרה התמסר קפלן לאיסוף עדויות בקרב הניצולים והיה לאחד מראשי הוועדה ההיסטורית המרכזית שהקימו הניצולים היהודים במינכן. לצד הכתיבה האישית תיאר קפלן גם את המתרחש במרחב הציבורי במחנות, ציין שמות של פעילים בקרב שארית הפליטה ואף מתח ביקורת נוקבת על התנהלות הציבור היהודי במחנות העקורים.
לא אמות, כי אחיה ואספר! הוא מסמך מרגש ורב-ערך המתעד את גבורת ההישרדות ואת השמירה על צלם אנוש בתנאים בלתי אפשריים.
ישראל קפלן, ההיסטוריון והסופר בעל השם, החל לכתוב את רשימותיו ביידיש ובעברית מיד לאחר שחרורו סמוך לדכאו. התיעוד הראשון הוא מיום 2 במאי 1945, יומיים בלבד לאחר שחרורו, והאחרון מיום 1 בדצמבר 1946. החלק הראשון של כתב היד, שנכתב במאי 1945, משחזר את החודש האחרון של המלחמה ומתאר את צעדת המוות, הציפייה לשחרור ואת חוסר הוודאות והכאוס ששררו בשלבי המלחמה האחרונים. בהמשך עוסק קפלן ברשימותיו בתיאור תהליך שיקומו האיטי וקשיי החלמתו, בקושי להשיג מזון, בחזרה לפעילות ספרותית ולכתיבה ובמפגשים רבים עם ניצולים שונים המתרכזים בגרמניה לאחר השחרור. במהלך מפגשים אלה הוא דולה כל העת מידע על נספים ומתעד שמות רבים ברשימותיו, ובמקביל מתאר את ניסיונותיו להשיג מידע על גורל בני משפחתו הקרובה ומספר על הגילוי כי אשתו ובתו נספו ובנו שרד. דרך רשימותיו של קפלן אנו למדים במידה מסוימת גם על פעילות הוועד היהודי המרכזי במינכן ועל ראשית פעילות תרבותית וספרותית בקרב העקורים.
שלום קפלן-אילתי, נולד ב-1933 בקובנה, ליטא, להוריו ישראל קפלן, מורה, סופר והיסטוריון, ולאה גרינשטיין, אחות ומשוררת. ב-1937 נולדה אחותו יהודית וב-1941 נכלאו בגטו. בפברואר 1942 הוגלה אביו לגטו ריגה ולמחנות הריכוז בלטביה. ביוזמת אמו הועברה אחותו בסוף 1943 למסתור אצל ליטאים בעיר, ובאפריל 1944, לאחר הישרדותו מאקציית הילדים, הוברח גם הוא למסתור, ובסוף יולי שוחרר על ידי הצבא האדום. אמו נספתה בעת פינוי גטו קובנה ואחותו נמסרה לגסטאפו על ידי נותני החסות. בשנה הראשונה לאחר השחרור אומץ בקובנה ע"י משפחת דינר, ולאחר מכן עבר לבית הילדים ובית הספר היהודי בעיר. עם סיום מלחמת העולם נודע לו שאביו שרד את מחנות הריכוז, והוא פעיל במחנות הפליטים של מערב גרמניה באיסוף עדויות הניצולים ותיעודם. קרן שיזם הצ'פליין קלויזנר מצבא ארה"ב בגרמניה סייעה להבריח אותו בתחילת 1946 מבריה"מ, ולאחר מכן דרך נתיבי בריחה נוספים הועבר למינכן, שם פגש את אביו.
בסוף אפריל 1946 עלה שלום אילתי ארצה במסגרת עליית הנוער באנייה שמפוליון. עד אחרי מלחמת העצמאות התגורר אצל דודיו בת"א ומשם עבר לקיבוץ תל-יוסף, סיים את לימודיו והפך לחבר הקיבוץ. ב-1961 סיים לימודי חקלאות באוניברסיטה העברית וב-1962 לאחר נישואיו הצטרף לקיבוץ יטבתה, סיים את הדוקטורט בפקולטה לחקלאות ברחובות ומונה למרצה. ב-1974 עבר לירושלים בה הוא מתגורר עד היום. היה חבר הצוות הבכיר בשירות לשמירה על איכות הסביבה במדינה. מ-1981, במשך 13 שנה, עבד ביד בן-צבי כמרכז מערכת הרבעון "קתדרה". ב-1995 פרש לגמלאות ומאז הקדיש את מירב זמנו לכתיבה ואיסוף חומר היסטורי הקשור להוריו.
ב-1999 ראתה אור האוטוביוגרפיה הספרותית לחצות את הנהר (כרמל ויד ושם) – זיכרונותיו מתקופת השואה – שכתיבתה ארכה 20 שנה. הספר יצא בארבע מהדורות. בעקבות יציאת הספר התארגנה קבוצת ילדים ניצולי מסתור יוצאי ליטא שערכה שורה של מפגשים ויזמה מפקד של "ילדים" כמוהם ברחבי העולם. את הרשימה המפורטת, בת 165 שמות של ילדי מסתור שניצלו בליטא, מסרו כאות הוקרה סמלי למוזיאון היהודי בווילנה, ליד ושם ולמוסד המקביל בארה"ב. במקביל הוציא בהוצאת כרמל שירים, מכתבים ורשימות על חייה ויצירתה של אמו (2010). שלום אילתי נשוי למרים לבית כוכבי, אב לשלושה ילדים וסב לחמישה נכדים, הוא מתגורר בירושלים מ-1974.
ד"ר אלה פלורסהיים, עורכת ראשית בהוצאת יד ושם, שימשה בעבר עורכת משנה של כתב העת תכלת, וכן הייתה רכזת הפרסומים של מרכז צ'ריק לתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל באוניברסיטה העברית. במחקרה עוסקת בניצולי השואה במחנות העקורים בגרמניה ובגילויים של עיסוק בלשון יידיש בקרבם. את עבודת הדוקטור כתבה במסגרת האוניברסיטה העברית.
___________________________________________________

5. אומנם נר רוחני דולק בי – יומנו של תלמיד חכם מדוקלה
מאת: יוסף גוזיק | עורכות: אסתר פרבשטין, חוי דרייפוס (בן-ששון) | בשיתוף מכללה
ירושלים
437 עמ', 103 ₪

אומנם נר רוחני דולק בי בקרב ליבי אך רציתי שישובו הימים כמקדם. איך הומה ליבי לך, אבי אבי! היודע אתה איך אסבול? איך הייתי, איך ירדנו משמיים ארצה, איך נתונים אנו בכל יום לחרפה ולביזה. איך האויב אורב לנו בחוצות ובאנו הנה ויושבים כאן כמו בבית האסורים, כלואים ומסוגרים וסובלים אנו [...]. אבי אבי, בניך שרויים בצער, המלץ בעדיהם ובקש רחמים עליהם! (היומן, עמ' 330).
הרב יוסף גוזיק, תלמיד חכם ומלומד צעיר, כתב את יומנו בעת שהותו הממושכת במסתור בעליית ביתו של איכר פולני בכפר הסמוך לעיירתו דוקלה. הוא משמש עד וצופה, מתעד וסופד בעת ובעונה אחת. יומנו הוא מסמך הנצחה לעיירה, למנהיגיה, למועדיה, לשמחתה וליגונה. מתוך אמפתיה עמוקה הוא שותף לצערם של יהודים מן השורה: הסנדלר והספר, המורה והאופה, נער צעיר שנתפס ועונה, אישה צעירה נרדפת – כולם נקובים בשמותיהם ובכך הם גם זוכים לזיכרון עולם. בדאגה ובדריכות הוא עוקב אחר מצבן העגום של שלוש דמויות המסתתרות ביער – ביניהן ילדה רכה בשנים, המסמלת בעיניו שריד אחרון לילדי העם היהודי – "ילדי העברים שגם הם מילאו את רחובות העיר בשאונם והמולם, והיום נשתתקו ואינם" (היומן, עמ' 89). בלשונו העברית העשירה, המתובלת בשיבוצים מן המקורות היהודיים ובהקבלות היסטוריות מרומזות, היטיב הרב גוזיק לתאר את החיים בעיירה לפני המלחמה, את השבר העז שפקד את יהודי האזור עם הכיבוש הנאצי ואת חורבן קהילתו וקהילות שכנות. בד בבד הוא מגולל את הגיגיו ואת תחושותיו, ומתאר את הסבל היומיומי שחווים הוא ואחיו המסתתר יחד עמו. דפי היומן משקפים נפש המיטלטלת יום-יום בין ייאוש לתקווה, בין חידלון לרוממות – נפש הנאחזת באמונתה. הם פותחים לפנינו צוהר לעולמו הפנימי העשיר של הכותב ולאמונתו האיתנה. דומה כי זהו הנר הרוחני שאת שלהבתו שמר ושימר – מתוך תחושה ברורה כי אותו נר מעניק לו עצמו שמירה והגנה בסערות הזמן.
יומנו של הרב גוזיק היה גנוז ועלום למעלה משבעים שנה. מעבר להיות כתביו תעודה אנושית והיסטורית מרשימה התורמת תרומה משמעותית להכרתנו את מציאות החיים במסתור, את הטרגדיה של הפרט והחברה היהודיים בימי השואה, יש ליומנו מאפיין נוסף, חשוב, מרכזי וייחודי. קיימים מעט מאד כתבים שחיברו יהודים שהשתייכו ליהדות האורתודוכסית (אף שכשליש מקרב יהודי פולין טרם המלחמה השתייכו לציבור זה). עצם העובדה שאת הרשימות חיבר אדם שהיה שקוע כולו בהווייה הדתית (לפני המלחמה ובמהלכה) ונמען מרכזי ביומנו הוא הקדוש ברוך הוא עמו הוא מנהל שיח מתמשך – מעצימה את חשיבותם של הכתבים הללו.

לספר מצורפים שלושה מבואות:
דוקלה בימי מלחמת העולם השנייה: מבוא היסטורי, מאת: פרופ' חוי דרייפוס
"היום אני מתחיל לכתוב יומן": כתיבה יהודית במסתור, מאת: פרופ' חוי דרייפוס
בן-עלייה בעליית הגג: מאפיינים ייחודיים ליומנו של הרב יוסף גוזיק, מאת ד"ר אסתר פרבשטין.

ד"ר אסתר פרבשטין, ראש המרכז ללימודי השואה ולחקר השואה במכללה ירושלים, הקימה את המאגר הממוחשב של זיכרונות רבנים מן השואה מתוך המבואות לספריהם וערכה מספר כתבים ויומנים מתקופת השואה. תחומי המחקר בהם היא עוסקת: חיי היום-יום והחיים הדתיים בשואה, מנהיגות, הגות והלכה. בין כתביה: בסתר רעם: הלכה, הגות ומנהיגות בימי השואה (מוסד הרב קוק 2002), בסתר המדרגה: היהדות האורתודוקסית בהונגריה נוכח השואה (מוסד הרב קוק 2013), פתח ההצלה מטנג'יר: רני רייכמן לעזרת יהודי אירופה (מוסד הרב קוק ומכללה ירושלים 2017), רבקה ליפשיץ, לכתוב עד כלות: יומנה של נערה מגטו לודז', בעריכת: אסתר פרבשטין, מיכל אונגר והדסה חלמיש (מוסד הרב קוק 2018).

6. סיפור שלא סיפרתי: מקובנה ודכאו לחיים חדשים
מאת: אורי חנוך ויהודית חנוך | עורכת: בלה גוטרמן
248 עמ', 80 ₪

בשעת בין ערביים של תחילת יולי 1945 נעצרה ליד הבית [בלנדסברג] מכונית ספורט אדומה עם גג פתוח... מהמכונית יצא אדם לבוש בגדים אזרחיים ושאל: אולי אתה יודע איפה גר פה מישהו בשם אורי חנוך?" הסתכלתי בו מופתע והשבתי, זה אני. יש לי בשורה טובה, אמר והוציא מכיסו דף עם רשימה ארוכה של שמות. האחרון שבהם היה דני חנוך. זה אחי הקטן, הוא חי? איפה הוא? ראית אותו? לא, אני לא מכיר אותו, אבל נשלחתי לומר לך שהוא חי.

בגעגועים ובאהבה מתאר אורי חנוך, יליד 1928, את ימי ילדותו בקובנה. חייו השתנו ללא הכר עם כניסתם של הכוחות הסובייטיים לליטא בשנת 1940 ולאחר מכן תחת הכיבוש הגרמני בקיץ 1941. אורי גורש לגטו ושרד לאחר שנות רעב, אקציות ומוות. באביב 1944 שולח למחנה הריכוז דכאו קאופרינג ושרד שנה נוספת של עבודות פרך בתנאים לא אנושיים.
הבשורה הנפלאה שקיבל אורי ביולי 1945 על הישרדותו של אחיו הצעיר דני, היחיד ממשפחת חנוך הקרובה שנותר בחיים, פתחה את תהליך שיקומו. אורי ואחיו, שדיברו עברית שוטפת וחונכו לציונות, עלו לארץ בעלייה בלתי-לגלית ונקלטו בה במהרה. בדצמבר 1947 התנדב אורי לפלמ"ח, לחם בקרבות קשים לשחרור ירושלים וניצל בנס. עם שחרורו מצה"ל הקים בית ומשפחה והיה לאיש עסקים מצליח.
על-אף מוראות השואה, קורותיו של אורי חנוך הם מסע אופטימי של אהבת אדם ודאגה לאחר. כעבור שנים, מפגש עם גרמני צעיר החזיר את אורי לאירופה, ואת העשורים האחרונים של חייו הוא ייחד לשיפור חייהם של הניצולים ולשימור זיכרון השואה בארץ ובגרמניה. על פעילות זו הוענק לו אות הצטיינות גבוה מנשיא גרמניה.
סיפור שלא סיפרתי: מקובנה ודכאו לחיים חדשים הוא סיפור של צער ושמחה, של כאב ואושר. את הספר כתבה מפיו יהודית חנוך, רעייתו של אורי, בחודשי חייו האחרונים. אחרי מותו מילאה את בקשתו להשלימו ולהוציאו לאור.
לספר מצורף מבוא "קובנה היהודית בשברונה", מאת: ד"ר בלה גוטרמן.

יהודית חנוך, נולדה בשנת 1932 בתל אביב. היא הייתה כתבת האופנה של מעריב למעלה משלושים שנה ובמשך עשור בעלת תכנית קבועה בקול ישראל. למדה במכללת אף.איי.טי בניו יורק ושלוש שנים עסקה בעיצוב אופנה לחברות בגדים ידועות במנהטן.
את אורי, אהבתה הראשונה, פגשה ב-1958 כשחזרה לארץ דרך אירופה. לאחר חזרתה ארצה עיצבה בגדים אופנתיים (במקום בגדי החאקי) לרשת חנויות הכל-בו הראשונה בארץ – "המשביר לצרכן". במסגרת שנות עבודתה ככתבת אופנה ביקרה פעמים רבות בבירות אירופה (פריז, לונדון ועוד), וראיינה את גדולי מעצבי האפנה. אורי נלווה אליה לרבים מביקורים אלה, ובזכות הרוסית שלו זכתה ל"סקופ" בינלאומי – ראיון עם מעצב האופנה הסובייטי סלבה זיידב שהלביש את ראיסה גורבצ'וב והופיע בתצוגת האופנה הראשונה של מעצב רוסי במערב. הריאיון שפורסם במעריב הועתק לרבים מהעיתונים הבינלאומיים. עם פרישתה ממעריב, פנתה לפיתוח נדל"ן ועיצוב אדריכלי והחלה להתלוות לאורי במסעותיו ברחבי אירופה לפגישות עם ניצולי שואה, ראשי ממשלה ונשיאים.

ד"ר בלה גוטרמן, הייתה מנהלת המכון הבין-לאומי לחקר השואה ביד ושם, ולפני כן שימשה כמנהלת והעורכת הראשית של ההוצאה לאור ביד ושם. שירתה במפקדת חיל החינוך ונמנתה עם צוות הפיקוח על מורי צה"ל בקורס השכלת יסוד לחיילים. ד"ר גוטרמן למדה היסטוריה כללית והיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, וקיבלה את התואר ד"ר לפילוסופיה ב-1996. היא סיימה לימודי תעודה בעיתונאות ובעריכה באוניברסיטת תל אביב ועסקה שנים רבות בעריכת כתבי עת וספרים. היא מרצה ועורכת מדעית של ספרי מחקר, תיעוד וזיכרונות.
ד"ר גוטרמן זכתה בפרסים על מחקריה, ביניהם פרס ע"ש ראול ולנברג ופרס ע"ש רפאל למקין. בין ספריה: ונתתי להם יד ושם (יד ושם 2013), צביה האחת: סיפור חייה של צביה לובטקין (הקיבוץ המאוחד ויד ושם 2011) (עברית ואנגלית), גשר צר אל החיים: יהודים במחנה הריכוז גרוס-רוזן ובמחנות העבודה שלו (יד ושם 2000) (עברית ואנגלית), לשתות עם המוות לחיים: סיפורו של מחנה ינובסקה בלבוב (אוניברסיטת תל אביב ומשואה 1993).

לפרטים נוספים ניתן לפנות ל- ציפי לוין.