הודעה לעיתונות

היום (שני) בערב השקת הספר "מדינת הלא לאום - הרהורים על לאומיות ודמוקרטיה בישראל" מאת יוסי ברנע

היום, יום שני 23.12 בשעה 7.30 בערב יתקיים בחנות "תולעת ספרים" ברח' מזא"ה 7 ת"א ארוע מיוחד
להשקת ספרו של יוסי ברנע "מדינת הלא לאום - הרהורים על לאומיות ודמוקרטיה בישראל".

בדיון שיתקיים שם ישתתפו
*פרופ' יוסף אגסי
*פרופ' שלמה זנד
*פרופ' יגאל עילם
*ד"ר משה ברנט

*מנחה: ד"ר חיים אסא.

התכנסות בשעה 7.00 בערב, תחילת דיון ב-7.30

===========================================================

אני כבר קיבלתי עותק מן הספר וקראתי אותו בעיון, ואכן מדובר בספר מיוחד.
יוסי ברנע הוא פעיל מרכזי בעמותת "אני ישראלי".
עמותת אני ישראלי הגישה לפני מספר שנים עתירה לבג"צ
בשם כאלפיים אזרחים ישראלים אשר ביקשו לרשום בתעודות הזהות שלהם "לאום: ישראלי".
הבקשה נדחתה בידי בית המשפט העליון.
השופטים קבעו במפורש "אין דבר כזה לאום ישראלי".

במדינת ישראל יש לאום יהודי, יש לאום ערבי, יש הרבה מאד לאומים קטנים יותר. על הדרוזים והצ'רקסים ידוע היטב, אך משרד הפנים הישראלי מכיר ב-לא פחות מ135 (!) לאומים בין אזרחי ישראל.
יש אזרחים ישראלים שהלאום הרשום שלהם הינו "אבחזי", "אשורי", "שומרוני", "יוגוסלבי" (לאום שקיים רק בישראל, כבר אינו קיים באוסף המדינות שהיו יוגוסלביה...) "מזרח גרמני", "מערב גרמני" (משרד הפנים הישראלי כנראה לא שמע על איחוד גרמניה למרות שזה היה כבר לפני כמעט שלושים שנה) ועוד ועוד.

לאום ישראלי אינו קיים, ממשלת ישראל ובית המשפט העליון מסרבים להכיר בלאום כזה - שכן מדינת ישראל פשוט אינה רואה את כלל אזרחיה כשייכים ללאום אחד.

כפי שיוסי ברנע מנתח בהרחבה, מדובר כאן בבעיה בסיסית החוזרת אל תחילת התנועה הציונית ואל שאיפתה להקים מדינה יהודית - כלומר, מדינה אשר (לפחות עקרונית) שייכת לכל היהודים בעולם, כולל אלה שאינם גרים ואינם מתכוונים לגור בה, ואשר אינה "באמת שייכת" לא/נשים לא יהודים אשר חיים בה ואוחזים באזרחותה.

ספרו של יוסי ברנע מתאר בשיטתיות את היווצרות הבעיה הזאת והתפתחותה, מן התנועה הציונית במזרח אירופה דרך ימי המנדט הבריטי וראשית שנות מדינת ישראל והתהפוכות במערכת הפוליטית וההחברה הישראלית לאחר הנצחון ב-1967 ותחילת הכיבוש השטחים הפלסטינים.

הספר מתאר הרבה נסיונות להתוות דרכים אחרות, כל מיני מסמכים מענינים וביטויים של חשיבה מקורית ויוצרת אשר פרסמו קבוצות פעילים לכל אורך המאה העשרים, לפני ואחרי הקמת המדינה, ואשר נדחו ונדחקו הצידה בידי הממסד השליט. הרבה מסמכים שעד פרסום הספר הזה היה צריך לחטט בכל מיני ארכיונים ולקרוא הרבה דפים מצהיבים כדי למצוא אותם - יוסי ברנע עשה הרבה מאד עבודה שקדנית יסודית וריכז עבורנו את עיקרי הדברים בספר אחד.

אפשר לקרוא שם על הצעת חוק האזרחות שעיבד משרד המשפטים של מדינת ישראל בשנת 1950 ואשר אמורה היתה להקנות את האזרחות הישראלית "ללא אפליה מטעמי גזע, לאום, דת שפה או מין", כאשר הסעיף השני שנועד "להקל על עליה יהודית" היה צריך לאפשר ליהודים "לבקש אזרחות ישראלית לאחר שנה אחת של ישיבה בארץ", ובאותו רגע מתן אזרחות לאחר שנה אחת בלבד של חיים בארץ נראתה כנראה כהקלה מרחיקת לכת לטובת היהודים המתדפקים על שערי הארץ.

אולם בסופו של דבר הנוסח הזה נגנז ומעולם לא הוגש לכנסת. במקומו אושר חוק השבות המעניק אזרחות אוטומטית כל יהודי מיד ברגע הגיעו לארץ ולצידו חוק אזרחות המיועד רק ללא יהודים ואשר - כפי שמראה הניתוח המפורט בספר - מערים קשיים רבים על לא יהודים שחפצו באזרחות ישראלית.

הספר מתאר פרשות נשכחות כגון הנסיון של ממשלת ישראל ב-1954 להוציא צווי גיוס לצה"ל לצעירים ערבים אזרחי ישראל. הנסיון דווקא די הצליח, כ-4000 מתוך 4500 ערבים שקיבלו צווי קריאה הופיעו בלשכת הגיוס. אבל כנראה דווקא ההצלחה הבהילה את ממשלת ישראל. היא שלחה הביתה את המתגייסים הצעירים האלה ומאז ועד היום היא אינה קוראת לערבים אזרחי ישראל להתגייס.

בהמשך מתאר הספר את סיפורו העצוב של אנטון שמאס, סופר ערבי אזרח ישראל שהיה מעורה היטב בחברה הישראלית, הכיר את השפה העברית על בוריה ורצה בכל הכנות להיות חלק מלאום ישראלי.
שמאס נכנס לויכוח חריף בענין זה עם הסופר א.ב. יהושע אשר דחה בתוקף - ודי בגסות רוח - את הרעיון של לאום ישראלי.

בסופו של דבר, לאחר תגובה עוינת כזאת מצד מי שנחשב בישראל כאחת מאושיות השמאל, עזב שמאס את הארץ ובפעם האחרונה ששמענו עליו הוא היה עסוק בנסיון להיות חלק מן הלאום האמריקאי.

דרך דומה עבר כחמש עשרה שנה מאוחר יותר הסופר סייד קשוע.

אם לחזור קצת אחורה, ספרו של יוסי ברנע מקדיש מקום רב לקבוצה הידועה בשם "הכנענים" (זה מעולם לא היה השם שבו קראו לעצמם) ומנהיגם המשורר יונתן רטוש - שמעולם לא היו תנועה המונית ועם זאת השפעתם עלתה בהרבה על האחוז שלהם באוכלוסית הארץ לפני ואחרי הקמת המדינה. להשקפתו של ברנע, הכנענים "צידדו במדינת לאום אזרחי כרפובליקה של כלל אזרחיה".

להערכתי, ברנע בספרו סלחני מדי לגבי האמצעים שבהם רצה רטוש להשיג את המטרה היפה הזאת. תכניתו של רטוש היתה לבולל את הערבים תושבי הארץ בתוך "אומה עברית", לכפות עליהם את השפה העברית ולמחוק בכח את זהותם הערבית. רעיון מטורף, גם בלתי מוסרי בעליל וגם נדון מראש לכשלון, ולמזלם של כולנו מעולם לא התקרב לכלל מימוש.

בהמשך מתאר ברנע בהרחבה את התפחותו הרעיונית של אורי אבנרי, שבשלב מסוים היה די קרוב אל רטוש וה"הכנענים" ואשר בהדרגה התנתק מהם וגיבש את דרכו היחודית. (למען הגילוי הנאות, אני הייתי במשך שנים רבות שותף פוליטי לדרכו של אורי אבנרי ז"ל וגם ידידו האישי, ואיני יכול לטעון לאוביקטיביות ביחס אליו). בשנים 1946-1947, כאשר היה אבנרי חבר בקבוצת פעילים קטנה שניהלה מאבק נואש בנסיון למנוע את המלחמה הנוראה המתקרבת, הוא ניסה לגבש רעיון של לאומיות שמית אשר תקיף גם את היהודים וגם את הערבים, לאומיות אשר תראה עצמה יורשת למורשת בת שלושת אלפים שנה הכוללת גם את העברים הקדמונים ושכניהם הפיניקים, גם את הערבים שלפני האיסלאם ואת 1300 השנים מאז קום האיסלאם, וגם את היהודים השמים בכל תפוצותיהם. תחת דגל הלאומיות השמית יתאחדו כולם למאבק שחרור משותף נגד השלטון הקולוניאלי הבריטי והצרפתי.

היה זה רעיון יפה - אבל למרבה הצער לא היו עליו קופצים. הדמיון הלשוני בין העברית והערבית, שתיהן שפות שמיות, לא הספיק כדי לגשר ולמנוע את המלחמה ב-1948 וכל המלחמות שבאו אחריה (כשם שהדמיון בין רוסית ופולנית לא מנע מאות שנים של עוינות בין שני העמים הסלאביים). כפי שמתאר יוסי ברנע בהמשך ספרו, לאחר שמדינת ישראל הפכה לעובדה, בשנות החמישים היה אורי אבנרי שותף יחד עם רבים וטובים אחרים כגון נתן ילין מור ובועז עברון ביוזמה שנקראה "הפעולה השמית" ואשר בשנת 1958 פרסמה את "המנשר העברי": "אומה עברית חדשה נולדה בארץ ישראל. המציאות החדשה שנולדה במהפיכה הציונית הצמיחה את האומה העברית החדשה ואת מדינת ישראל - התגלמות הממלכתיות." בהמשך עשה המסמך אבחנה חדה וברורה בין "עברי" ל"ערבי" וקבע "אזרחי ישראל משתייכים לשתי אומות נפרדות - האומה העברית והאומה הערבית הפלסטינית. המנשר העברי מבקש ליצור מסגרת משותפת לחייהן המשותפים של אומות אלה, אך אין הוא רוצה לבולל את האזרחים הערבים באומה העברית."

יוסי ברנע רואה בכך מגרעת: "בעוד הכנענים צידדו במדינת לאום כרפובליקה של כלל אזרחיה, צידדו חברי הפעולה השמית בדמוקרטיה של כלל אזרחיה המחולקת לשתי אומות, שאף אחת מהן אינה רואה בישראל רפובליקה העומדת בפני עצמה, וזאת מעצם הקיום הלאומי הפלסטיני בפזורה וזיקת העברים ליהודים שבחו"ל". בכך אני חולק עליו - לדעתי, הרעיון הבסיסי שקבע "המנשר העברי" ב-1958 נשאר תקף גם לימינו. ההכרה בקיומן של שתי אומות נפרדות בקרב אזרחי ישראל היא פשוט הכרה במציאות קיימת. לתפיסתי, "אומה" היא דבר הקיים בראש ובראשונה בתוך ראשם של אנשים. האומה קיימת כאשר קבוצת אנשים אומרים "אנחנו". כאשר שתי קבוצות אנשים אומרות על עצמן "אנחנו" ואומרות על הקבוצה השניה "הם", אז יש כאן שתי אומות ולא אחת.

לתפיסתי, צריך להבדיל בין אומה לבין אזרחות. אזרחות היא דבר שקיים אוביקטיבית בספרי חוקים ובמרשמים של משרדי פנים. צריך לדאוג לכך שבמדינת ישראל תהיה אזרחות שווה באמת, שהמדינה תהיה "מדינת כל אזרחיה" (חוץ מאשר במדינת ישראל, בכל מדינה בעולם המגדירה עצמה כדמוקרטיה ברור ומובן שמדינה דמוקרטית היא בהגדרה מדינתם של כל אזרחיה). אפשר לקוות שבמוקדם או במאוחר אזרחות שווה במדינת ישראל תוליד גם את האומה או הלאום הישראלי האחד.

אגב, יש לי הרגשה שחילוקי הדעות עם יוסי ברנע אותם הבעתי בפסקה האחרונה הם יותר סמנטיים מאשר מהותיים. במהות, שנינו רוצים במידה רבה אותו עתיד למדינת ישראל ולאזרחיה. ושוב אני ממליץ על ספרו של יוסי ברנע ועל הארוע שיתקיים היום כדי להשיק את הספר הזה - כאמור, בחנות "תולעת ספרים" ברח' מזא"ה 7 ת"א בשעה 7.30 בערב.

בברכה, אדם קלר - גוש שלום

נ.ב.: למי שרוצה, אפשר ליצור קשר עם יוסי ברנע ב-054-5711921

לפרטים נוספים ניתן לפנות ל- גוש שלום.