הודעה לעיתונות

המהפכה הדמוגרפית במרחב הציבורי והחברתי בגליל

למה יהוד הגליל נכשל ואיך היה אפשר לעשות זאת נכון... ואיך אפשר לעצור את ההגירה השלילית מהפריפריות

הכותב: יהודה עירוני, יועץ ומתכנן עסקי, חידוש מתחמי מסחר, פיתוח כלכלות מקומיות ואזוריות. 16 לדצמבר 2019. yaan@netvision.net.il

למה מה?
המרחב הציבורי בהגדרתו מתייחס לכלל הפעולות הנעשות מחוץ למסגרת הפרטית והמשפחתית. המרחב הציבורי הפיסי מתייחס כמובן למדרכות, דרכים, תאורה, גנים וכו'. קיים גם המרחב הציבורי החברתי בו אמור להתנהל שיח באופן חופשי ושוויוני במישורים שונים והוא המשפיע על תפיסות העולם והתודעה של הפרט והקהילות השונות.
פעם חשבתי שיהוד הגליל זו מגמה ומטרה שלטונית חשובה שיש לה הגיון והצדקה. אתם יודעים, בטחון, יישוב הארץ, מדינת היהודים, שמירה על חבלי ארץ ישראל וכו'. איני מזלזל בעוצמתם וחשיבותם של ערכים אלו, להיפך, אבל אפשר שהדרך להשיגם ולשמרם עוברת לעיתים במטרות, יעדים ופעולות הפוכות לחלוטין ממה שנעשה עד כה.
במסגרת עבודתי בצוות תנועת "מרחב" הפועל לגיבוש תוכנית אסטרטגית לפיתוח ישובי אשכול בית הכרם בגליל ובעבודות נוספות וגם לצורך הכנת כתבה זו, בדקתי את הנתונים, חקרתי, הקשבתי לעשרות אנשים ודעות, ניסיתי להבין למה זה לא קרה ולמה זה לא קורה וכנראה גם לא יקרה, ומי צריך את ה"ייהוד" כיעד, האם אפשר אחרת ומה צופן העתיד של הגליל בפרט והפריפריות בכלל, ואולי עם קצת יומרה, של המדינה כולה.
לאחרונה התחלתי להשמיע את דעתי בנושאים הללו במרחב הציבורי החברתי. בחלוף הזמן התחזקתי בדעתי, הן כתוצאה מהנתונים והממצאים והן מתפיסת עולמם ותבונתם של אחרים, כמו פרופ' ראסם חמאיסי, מר אורי אילן, מר ג'מאל מג'אדלה, אדריכל הוד אבו ליל, פרופ' שמאי אסיף, ד"ר מאיר אלרן ורבים אחרים. אלו ואחרים השתתפו בכנס שנערך זה מכבר בבאקה אל ג'רבייה במכללת אל- קאסמי. נכון, חלק מהדוברים הם ערבים ויאמרו מי מבעלי העניין, שזווית הראייה של הדוברים הערבים מובנת מאליה ומוטית. ניחא. גם אם לא מסכימים עם כל משנתם ראוי היה להקשיב היטב לדברים ולנתח אותם לעומקם במסגרת השיח במרחב הציבורי השוויוני.
ועוד דבר, אני נמנה על אלו שלא יכולים ואינם מוכנים לקבל דברים כהווייתם, אני איש של חקר, נתונים ומספרים, ממצאים וניתוחם. אז אספתי, בדקתי, חקרתי והמסקנות ברורות ולטעמי, אינן משתמעות לשתי פנים.
עתיד הגליל והפוטנציאל העיקרי של פיתוח הגליל מצוי בקרב האוכלוסייה הערבית
ככה, פשוט וחד וחלק בלי "ייהוד הגליל" כייעוד ובלי הסתייגויות. העובדות מדברות והנתונים מחזקים.
במחוז הצפון על פי הלמ"ס ( 2016) גרו 603,400 יהודים המהווים רק % 43 מכלל האוכלוסייה בגליל המונה 1,401,300 נפש. % 57 מהאוכלוסייה אינם יהודים, רובם ( % 39) מוסלמים. על פי נתוני הלמ"ס מנתה אוכלוסיית מחוז הצפון בדצמבר 2017 - 1,425,700 נפש. מחוז הצפון כולל את נפות רמת הגולן, כנרת, צפת, עכו ויזרעאל. הגליל כמובן הוא חלק ממחוז הצפון.
לשם השוואה, בישראל כולה, נכון לספטמבר 2019 מתוך 9.1 מיליון נפש כ- 6.74 מיליון הם יהודים ( % 74.2) ו- 1.9 מיליון נפש (%21) הם ערבים מוסלמים ונוצרים. מכאן ששיעור האוכלוסייה הערבית במחוז הצפון יותר מכפול מאשר שיעורם בישראל כולה. אז מה?
ומה עם הפריון? המומחים הזהירו אותנו בעבר הלא רחוק מפני רוב ערבי במדינת ישראל עוד בתקופת חיי שלי. שיעור הפריון בישראל היום הוא 3.1 , גבוה יותר מכל מדינות ה OECD ובאופן "מפתיע" שיעור הפריון בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל , זהה- 3.1.
המגמה מאוד ברורה ומבהירה את התמורות במשפחות המגזר הערבי בשנים האחרונות. מגמה זו גם נותנת לנו להבין מדוע האוכלוסייה הערבית בצפון כל כך צעירה. אלו שנולדו ב 1974 כאשר הפריון באוכלוסייה הערבית היה 8.21 הם רק בני 45. ב- 1980 היה הפריון במגזר הערבי - 5.98, בשנת 2000 - 4.74 ובשנת 2017 - 3.37.
אצל היהודים בישראל אין שינוי מהותי לאורך השנים. 3.19 ב 1974 וב 2017 - 3.16. להערכתי, מאחר ובשנים האחרונות מספר הילדים במשפחה יהודית הולך וגדל ומגיע לארבעה ויותר, לא כולל משפחות חרדיות, שיעור הפריון במגזר היהודי יהיה בעתיד הקרוב, על פי נתוני הלמ"ס, גבוה יותר מאשר במגזר הערבי. היפוך עולמות והפוך מהתחזיות של כמה מלומדים.
שיעורם של הצעירים מתחת לגיל 19 בקרב האוכלוסייה בישובים הלא יהודים בגליל הוא מעל % 40. הממוצע הארצי בכלל האוכלוסייה עומד על % 35 ובקרב האוכלוסייה ברוב הישובים העירוניים היהודיים בגליל על % 28 בלבד. חציון גיל האוכלוסייה הערבית עומד על 21-22 וחציון ההשכלה עומד על 16 שנות לימוד.
הצעירים היהודים נוטים יותר שלא לקבוע את עתידם בגליל, והם עוזבים למרכז הארץ בעיקר משום שהמרחב הציבורי אינו מספק להם את מגוון וכמות השירותים הנחוצים לקיום חיים בשנת 2020 בתחומי החינוך, הזדמנויות תעסוקתיות, רפואה בריאות ושיקום, מוצרי צריכה מגוונים, נגישות להעשרה מקצועית, השכלה, תרבות, בילוי ופנאי. אולי בעניין זה נעוץ שורש הבעיה? אולי בהפוך על הפוך מדינת ישראל הייתה ועדיין צריכה דווקא לייצר מרחב ציבורי איכותי, פיסי וחברתי בגליל לכל האוכלוסיות? אולי העדפה ליישובים היהודיים, אם הייתה, דווקא הייתה מוטעית? האם יתכן שלו בגליל הייתה מתקיימת מערכת שירותים בדומה לזו הקיימת במרכז, יותר ויותר יהודים היו בוחרים להגר לגליל, ויותר צעירים לא היו נאלצים לעזוב אותו למרכז? הח"מ סבור שאכן כך הם פני הדברים.
ע"פ נתוני מחקר שביצעה ב 2019 "ארץ עיר" בעשור האחרון היגרו מהגליל למרכז הארץ כ- 312 אלף
איש רובם בגילאי 22-45 בעוד שהגיעו לגליל רק כ 289 אלף , כלומר מאזן הגירה שלילי של כ- 23 אלף
נפש.
הצעירים הערביים גם הם עוברים שינויים דרמטיים באורחות חייהם. החברה הערבית כבר אינה חברה "כפרית" והצעיר הערבי הופך גם הוא להיות צרכן של עירוניות טובה ומערכת שירותים מגוונת. עירוניות ומערכת שירותים מגוונת ומספקת אינה קיימת כל כך בישובים הערביים בגליל ולכן גם הצעיר הערבי מחפש את דרכו אל מחוץ לישובים הערביים, אל מחוץ לאזור ולעיתים אל מחוץ לגבולות המדינה.
המציאות וניתוחה מראים שאכן למגוון, זמינות וכמות השירותים במרחב הציבורי הנחוצים והרצויים לדור הצעיר השפעה גדולה על מאזן ההגירה הפנימית. רמת ומגוון שירותים ונגישות תחבורתית גבוהים אליהם בדומה לקיים במרכז, הייתה ועודנה צריכה להיות משימה לאומית עיקרית.

המרחב הציבורי החברתי
כאמור, "המרחב הציבורי" בהגדרתו מתייחס לכלל הפעילויות האנושיות הנעשות בציבור, מחוץ למסגרת הפרטית והמשפחתית. "המרחב הציבורי" יש לו ביטוי פיסי וגם מובן חברתי במשמעות של מתן ביטוי לדעות ורעיונות במדיות השונות ובבמות ציבוריות אחרות. המרחב הציבורי החברתי הוא גם זה שקיים אצל האדם כתוצאה מדעות, מודעות, תפיסה, אמונות והתייחסויות שנוצרו אצלו בהשפעתם של גורמים ומשתנים שונים.
שמעתי על משפחות שחשבו ברצינות לעבור לגליל וסיירו בשטח להתרשמות, ששיקול די מרכזי בהחלטתם שלא לעבור לגליל הייתה "הסביבה", האוכלוסייה הערבית באזור. זו אינה גזענות, זו תודעה. תודעה שנוצרה בשיח הציבורי התקשורתי במשך שנים לפיה מרחב ציבורי משותף, פיסי וחברתי, ויום יומי בין ערבים ליהודים טומן בחובו סכנות ואי נוחות. לשון המעטה. על פי אומדנים כ % 15-25 מהאוכלוסייה בכרמיאל אינה יהודית. בעיר גם מאות עסקים בבעלות שאינה יהודית. מגמה זו לא יכולה להיעצר וטוב שכך.
בדיוק כפי שהמרחב הציבורי החברתי, אשר מתוכנן ומנוהל ע"י מוסדות השלטון בעיקר, קיבע בעבר את התודעה, בכוונת מכוון, לפיה בתי ספר מקצועיים מיועדים כברירת מחדל לאוכלוסיות חלשות, או, שעורך דין זה מקצוע יותר טוב ומכובד מנגר. דבר לא ישנה תודעה כזו שנתקבעה, אפילו אם המציאות מראה שמסגר או רתך או חרט הם היום מקצועות מבוקשים ומכובדים ומשלמים בהם שכר התחלתי של 8,000 ₪ ויכול להגיע גם ל 15,000 ₪. התודעה לא תשתנה. איזו אם יהודייה או ערבייה תפציר בבנה ללמוד מסגרות?
גם בעניין זה אנחנו בפתחה של מהפכה והדברים משתנים. הדור הצעיר החדש מבקש לעצמו מקצוע מספק ובעל ערך ולא מקצוע אשר מקנה מעמד מכובד במרחב הציבורי החברתי. ההורים מצידם מבקשים לילדיהם רק טוב בכל מה שיבחרו לעשות. המדינה צריכה להסתגל למציאות ומגמות אלו, גם האוניברסיטאות יצטרכו לשנות תכנים לימודיים נוכח העובדה שתארים מטעמם הופכים פחות ופחות חשובים עבור חלק מהמעסיקים במגזר הפרטי ולא מפליא בהקשר זה לומר שדווקא מוסדות השלטון, אשר יוצרים ומקבעים את תודעת המרחב הציבורי החברתי, הם המחזיקים עדיין בעוצמה בתפיסת כי התארים,הוותק והניסיון הם חלק מתנאי הסף העיקריים לקבלה לעבודה ולא הכישרון והיכולת.
פריפריה - זה כבר לא המרחק מהמרכז
המדינה לא השכילה או לא רצתה או לא יכולה הייתה בכל שנותיה להשוות את היקף ורמת השירותים במרחב הציבורי לתושב בפריפריות לזו שקיימת במרכז הארץ ובתל אביב בפרט. היו ניסיונות לתגמל רופאים ולתת הטבות למורים. לא היו ניסיונות לתכנון ולפתח את כל מגוון השירותים להם זקוק אדם כדי לקיים אורח חיים נוח וסביר לאורך זמן ומעולם לא נשאלה השאלה איך עושים זאת שכן המרחק, דלילות האוכלוסייה וחוסר הכדאיות הכלכלית היוו את התירוץ מראש.
באזור הניתחם ע"י כביש 89 בצפון, 805 בדרום ו- 70 במערב מתגוררת אוכלוסייה של כ- 450,000 נפש. רובו מהווה חלק מנפת עכו. האזור הוא בגודל 25X25 ק"מ והנסיעה בו (...ברכב פרטי) מכל מקום אל כל מקום אינה אורכת יותר מ 20 דקות. ניתן להתייחס לאזור הזה שאוכלוסייתו דומה לזו שבתל אביב כיחידה תכנונית אחת, מרחב ציבורי פיסי אחד או סוג של מטרופולין אשר יכול וצריך לתת לתושביו את השירותים והנגישות אליהם ברמה הדומה לאלו הקיימים בתל אביב.
הפריפריות הגיאוגרפיות במדינת ישראל כבר לא יכולות להיות מוגדרות כפונקציה של ריחוק מהמרכז ( מדד פריפריאליות) וזמן הנסיעה, אלא יותר כפריפריה בכל הקשור לאפשרויות הבחירה, לזמינות ולנגישות למגוון השירותים להם זקוקה משפחה לצורך קיום בשנת 2020. מערכת התנועה והתחבורה הכושלת בגליל חוסמת השתלבות יהודים וערבים כאחד במגוון עיסוקים ועבודה שכירה מחוץ לאזור ובתוכו וממילא גיוון והיצע העבודות קטן באזור זה לעומת אלו הגיוון וההיצע הקיים במרכז. אבל, מעז יצא גם מתוק והתפתחה מוטיבציה מובנית לתעסוקה עצמאית ולפיתוח יזמויות ועסקים קטנים.
דווקא האוכלוסייה הערבית בגליל , משופעת בעסקים קטנים, עצמאיים ומשפחתיים, וקיימים ישובים כמו מאג'ד אל כרום ( כ 1300 עסקים ביישוב) שבהם מספר התושבים לעסק ( 13.3) גבוה מהממוצע הארצי ( 15.7). שוב, הפוך על הפוך דווקא התושבים במגזר הערבי מחוסר ברירה סיגלו לעצמם תעסוקה עצמאית והקמת עסקים קטנים ובכך כעסק קטן ועצמאי הם גם גמישים יותר בתקופה זו לביצוע התאמות ושינויים עסקיים ואחרים בהתייחס למגמות והתהליכים בעולם ובישראל בעידן המסחר המקוון, הקניונים והמרכזים המסחריים המאורגנים, אשר חווים זה מכבר קשיים לא מעטים.
גם שיעור המבוגרים מעל גיל 60 קטן ( כ- % 8 בלבד) ביישובים הלא יהודים בגליל, לעומת הממוצע הארצי (% 15) ולעומת ישובים עירוניים יהודים בגליל כמו כרמיאל ששיעור האוכלוסייה בה מעל גיל 60 עומד על כ % 25.

לתמוך במהפכה
אין צורך לפעול לשנות את התופעות והמגמות. יש לאפשר ליהודים וערבים כאחד ליהנות ממרחב ציבורי פיסי וחברתי משותף וללא סייגים. האינטראקציה הקיימת היום בין עסקים יהודים לעסקים ערביים חלשה, למרות הסמיכות הגיאוגרפית של הישובים. מקומות הצריכה בכרמיאל או ברשת המרכולים הנהדרת של "דבאח" או במסעדות המופלאות לאורך כביש 85 הן נקודות המפגש העיקריות בין תושבים מהאזור לבין עצמם. אלו נקודות מפגש למילוי צרכים מיידיים קצרי זמן: קניות מזון ואוכל בעיקר. זה אינו בשום אופן מרחב ציבורי פיסי וחברתי ומשותף ושווה זכויות לכל המשתמשים בו באשר הם. באזור אין היכל תרבות אזורי המביא לידי ביטוי את מגוון התרבויות, אין קריית ספורט עם אצטדיון כדורגל ברמה לאומית, אין מערכת רפואית ושיקומית ראויה, אין קמפוס אוניברסיטאי בו ניתן ללמוד מגוון מקצועות כולל מקצועות Low tech לקבל תואר "מייסטר", אין מרכז הכוונה תעסוקתי מרכזי לשירות לאומי, אין כנסים מקצועיים בהיקף הדומה למרכז הארץ, אין מערכת חינוך ליזמות מבית הספר היסודי ועוד כהנה וכהנה פרויקטים אזוריים מחוללי שינוי.
וקיימות גם נקודות מפגש מהפכניות מעודדות. היהודים למדו לקבל את הרופא הלא- יהודי שיטפל בהם, את הרוקח והרוקחת הערבים שיתנו להם את התרופות הנכונות, את נהג האוטובוס שיסיע אותם בבטחה. בצפת ובכרמיאל, למשל, ולא רק בערים אלו, ישנם מאות בעלי מקצועות לא יהודים בענפי עריכת דין, רואי חשבון, מהנדסי בנין, סוכני ביטוח, רפואת שיניים, רופאים מומחים, אופטיקאים ועוד. בקרוב נלמד אולי לקבל מורה ערבי בבית ספר יהודי, בתי ספר משותפים, תושבים יהודים המתגוררים בישובים ערביים, אזורי מלאכה ותעשייה שנבנים ומותאמים לכולם, ממשלה עם שרים ערבים ועוד כהנה וכהנה. הדרך ארוכה ורצופת מכשולים, שכן עדיין המרחב הציבורי החברתי והפיסי מתוכננים ונוצרים ע"י גורמי שלטון , תקשורת ומנהיגים להם יש אג'נדות ותובנות משלהם.
אדגיש שוב, את המרחבים הציבוריים בישראל מתכננת, מעצבת ומתעדפת הממשלה באמצעות משרדיה השונים, את המרחבים הללו מנהלות/לא מנהלות הרשויות המקומיות ואילו המשתמשים הרבים רובם ככולם, אין להם חלק ממשי בעיצוב המרחב הציבורי הפיסי והחברתי או בניהולו ואשר באופיו וצורתו נכפה עליהם על פי תפיסות עולם של שלטון שלא מצליח לעמוד בקצב התמורות בעולם ובארץ בכל אורחות החיים, ההשכלה, התעסוקה והצריכה.
כך "נוצר" מהם למשל שכביש 85, עכו - צפת, הוא סוג של חיץ וגדר הפרדה בין הישובים הערבים ליהודים. על מנת לחצות אותו נדרש זמן ורכב פרטי. לא לכולם יש ולמי שאין, נגזר עליו להיות בצד החלש אשר מסתפק בעבודה מקומית לא מתאימה בישוב המגורים שלו, למרות תאריו האקדמיים ( במיוחד נשים), הכנסה נמוכה יותר ותחושה שהמרחב הציבורי שתכננו עבורו ומנהלים עבורו אינו שוויוני. די היה בכך שכל מערך התנועה והתחבורה במרחב הציבורי באזור היה מתוכנן ומבוצע אחרת לא היו נוצרים פערים גדולים כפי שקיימים היום בין ישובים ואוכלוסיות.
בשנה האחרונה ניכרים סימני שינוי...אולי הזיהוי מוקדם מדי או אולי מאוחר מדי. מישהו כנראה חש בקצות אצבעותיו ובקצה אפו את הדברים. התוכניות והביצועים הלכה למעשה אמנם טרם הוטמעו וטרם נראים ממש בשטח, אבל פתאום מדברים על "ראייה אזורית", תכנון אזורי, אזורי תעסוקה משותפים (אין באמת כאלה, יש אזורי תעסוקה בר לב, תרדיון ועוד שתוכננו ללא התאמה למגזר הערבי עסקיו וצרכיו, אלא שעכשיו מנסים לקרוא לעסקים ולרשויות במגזר הערבי להצטרף לאזור התעשייה של היהודים תוך ניסיון למצוא מנגנוני חלוקת ארנונה צודקת). אבל, מדוע לא נבנו שטחי מלאכה ותעשייה בישובים הערביים? למה שטחים אלו ככל שקיימים הם בהיקף כל כך עלוב? ומדוע לא ברור למתכנן המרכזי השלטוני שאם אין די שטחי תעסוקה ותעשייה ביישוב, אין ליישוב הכנסות ארנונה אלא ממגורים והרשות נותרת חלשה. כן, כך נוצר מרחב ציבורי לא שוויוני. כבר אמרתי, השלטון המרכזי מעצב את המרחב הציבורי הפיסי והחברתי על פי יכולותיו ותפיסתו וזו התוצאה. עכשיו מנסים אולי לשנות, אזור תעשייה חדש בראמה אולי מבשר משהו.
השינוי הדרמטי אשר בפתחנו מתבטא למשל גם בהתייחס לנושא הכי טעון לגבי המגזר הערבי- הבעלות והזכויות על הקרקע. ע"פ אדריכל הוד אבו ליל , אדריכל מחוז חיפה במשרד השיכון, מונחות בימים אלו במשרד כ 220 תוכניות לפרויקטים של מגורים. 150 מתוכן מתייחסות למגורים על קרקעות פרטיות במגזר הערבי. ע"פ אורי אילן יו"ר הוועדה המחוזית במחוז צפון, % 80 מהתוכניות המוגשות היום, תוכניות מפורטות בעיקר, הן בישובים הערביים. אלו נתונים דרמטיים בהתחשב בכך שבישובים הערביים רק ל 1/3 מהאוכלוסייה יש קרקעות בבעלותן. מדובר בתיקון היסטורי מהותי בנושא התכנון במגזר הערבי ולמרות זאת , עדיין חתונה בין שתי משפחות במגזר הערבי אפשרית ומקובלת אבל מגורים של שתי משפחות שונות קומה לצד קומה באותו בניין, פחות מקובל.
לסיכום,
המדינה פספסה בעבר את פיתוח הגליל כמרחב ציבורי, פיסי וחברתי, אזורי ומשותף ושווה זכויות והזדמנויות לכל האוכלוסיות והמשתמשים. ההחמצה הזו הנובעת מאסטרטגיה לא נכונה של פיתוח המרחב הציבורי בצפון וגרמה יותר מכל לאי הצלחת הפעולות השיווקיות והאחרות ל"ייהוד הגליל". גם היום יש רשויות אשר עדיין מחפשות את הדרך להביא "אוכלוסיות חזקות" לגליל ולהביא מפעלי "הייטק" ועוסקות בחיפוש "פטנטים" מחוללי שינוי כמו תעשיות מזון מתוחכמות, שיפורים טכנולוגיים במפעלים ועוד.
שינוי מהותי ובפועל יכול להתרחש בטווח זמן קצר של שנתיים-שלוש. השיח חייב לעבור ולדבר במונחים אחרים כמו למשל לתכנן מרחב ציבורי אטרקטיבי לכלל האוכלוסיות ולהביא אוכלוסיות מגוונות לגליל . ולא חייבים "הייטק"...צריך מגוון גדול וכמות גדולה של עסקים בכל התחומים אשר גם יהוו מוקד לצריכת מוצרים ושירותים וגם יספקו מקומות עבודה מגוונים בכל התחומים. כבר היום חסרים במחוז הצפון כ 13,500 עסקים ביחס לממוצע הארצי של מספר תושבים לעסק.
כאמור, בהווה יש סימנים המעידים על שינויים דרמטיים לעתיד לבוא. הפוטנציאל לשינוי נשען במידה רבה על אוכלוסייה ערבית צעירה ברובה, המבקשת להשתלב בחברה הישראלית כשוות זכויות ומבחירה והעדפה לאורח חיים מערבי ו "נורמאלי" ברמת שירותים שאינה נופלת מזו הקיימת במרכז ישראל או למגזר היהודי.
אחריות המגזר הערבי
עוד אבהיר, גם למגיבים הפוטנציאליים מכל הגוונים, אין בדברי בכתבה זו משום הכאה על חטא או הטלת אשמה למרות שניתן לחשוב כך ובצדק. לחלק ממרכיבי המגזר הערבי, למנהגיו, שורשיו, הרגליו, תרבותו, התנהלותו, נכונותו לפעול ודעותיו יש חלק לא קטן בהיווצרות המרחב הציבורי המשובש. מתבקש גם אצל המגזר הערבי שינוי תודעתי שאת ניצניו ניתן לראות בבירור. המגזר הערבי לא פעל על מנת לשמור את הצעירים בישובים ולא עשה לשיפור המרחב הציבורי והשירותים בישובים. המגזר הערבי לא לקח אחריות על התכנון המקומי והעדיף עד כה לעסוק במחאות במרחב הציבורי החברתי ולהפנות אצבע מאשימה למוסדות השלטון.
אפשר וצריך לייצר חיים משותפים אמיתיים במרחב ציבורי אחד ושוויוני לכולם, קודם לכל דעה פוליטית. בלונדון 9 מיליון תושבים, מחציתם מהגרים. דוברים כ- 300 שפות, חיים יחד במרחב ציבורי פיסי וחברתי אחד שוויוני. הגיע הזמן לדבר אצלנו על קיום האדם והאזרח באשר הוא. לא "דו קיום" שמשמעותו דיבור בשתי שפות, ערבית ועברית, זו לצד זו. כן, ללא "דו". עם (קבוצה חברתית בעלת מספר מאפיינים משותפים ייחודיים, בהגדרה המילונית) אחד עם מגוון גדול של דתות, אמונות,מורשות ותרבויות.
הערבים במדינה צריכים וחייבים להיות שותפים בתכנון עתיד המדינה והמרחבים הציבוריים שלה. זה מחייב גם שינוי טון ותוכן הדיבור של חברי הכנסת ומי שמחשיבים עצמם למנהיגים ומובילי דעה ועמדה. לא צריך לתכנן "עיר ערבית חדשה" כפתרון למצוקת הדיור במגזר הערבי, ואם צריך לבנות עוד עיר בישראל אז עיר לכולם, מי שירצה לגור בה שיגור, אזרחי ישראל על כל גוניהם. ועוד אמירה פרובוקטיבית ונאיבית משהו, צריך לזכור את העבר והמורשת, כל אחד יכול להיות מגויס לעמדותיו אבל המהפכה המתרחשת מחייבת שלא לעסוק בעבר, במחאה ובקיפוח. חילוקי הדעות ותחושות הקיפוח יש להן על מה להתבסס אבל העיסוק בהן לא מועיל. חייבים לעסוק כולנו בתכנון העתיד של המדינה הזו והמרחב הציבורי הפיסי והחברתי שלה, מדינה אשר עומדת להכפיל את כמות הדירות והתושבים שבה בתוך כ- 20 שנה.
ועוד אמירה, לא די לעסוק בתכנון בתוך גבולות המדינה אלא יש לקחת בחשבון את אלו שחיים מהצד השני של גבולותיה והמרחב הציבורי החברתי והפיסי שלהם משפיע על שלנו.
ומעבר לכל אלו, בהיבט המעשי והיום יומי צריך רה- ארגון של מערכות התכנון במגמה לעבור לתכנון אזורי במסגרת ועדות תכנון מקצועיות אזוריות להן שותפים כל הגורמים ושלא על בסיס מקומי פוליטי. לא ניתן יהיה להכפיל את אוכלוסיית ישראל במסגרת ועדות תכנון של 257 הרשויות המקומיות. חשיבות הגבולות המוניציפאליים יורדת והופכת ללא משמעותית ודווקא הראייה והתכנון האזורי שאינו מבחין בגבולות מוניציפאליים מתאים יותר לתכנון מרחב ציבורי עתידי שוויוני ומתאים לכולם. האשכולות המוניציפאליים אשר נולדו לפני כמה שנים, הם שלב התפתחותי ראשוני מבורך ובתנאי שיעסקו רק בתכנון אזורי ולא ייקחו על עצמן תפקידים קלאסיים של הרשויות המקומיות כגון פינוי אשפה והצבת פחים.
עבודה קשה לפנינו. המשך יבוא.

לפרטים נוספים ניתן לפנות ל- יען פרוייקטים בע"מ.