הודעה לעיתונות

יוזמת ג'נבה: תכנית טראמפ מול תכנית מציאותית

במשך שנים אנחנו מקדמים את פתרון שתי המדינות לסכסוך. רבים אומרים לנו שאבד הכלח על הנוסחה הזאת ובכלל, שהנושא לא רלוונטי. שנים גם העולם מחכה ל"עסקת המאה" כדי לגלות את הפתרון החדש והיצירתי שיביא סוף לסכסוך. אז עכשיו, אנחנו כבר יודעים מה התכנית. נותר רק להבין אותה ולבחון האם היא מציאותית,מה ההבדל בינה לבין הפתרונות האחרים והאם באמת יש חלופה לפתרון שתי המדינות כאופציה היחידה להשגת הסכם שלום.

לכאורה, מדובר שוב בפתרון שתי המדינות. לכאורה, מדובר בכינון בירת מדינת פלסטין העתידית במזרח ירושלים. לכאורה, מדובר בנסיגת ישראל ממרבית הגדה המערבית, בחיבור הגדה לרצועת עזה ובחילופי שטחים. אז מה חדש? אולי, שבניגוד לתכניות כמו יוזמת ז'נבה, בתכנית טראמפ זה רק לכאורה.

שתי הערות כלליות, ואז כמה מילים על כל אחת מסוגיות הליבה:

תכנית שלום או תכנית סיפוח?

התכנית האמריקאית, או שמא האמריקאית/ישראלית, מתעלמת מהחלטות בינלאומיות (לרבות של מועצת הביטחון), מפסיקות של הדין הבינלאומי, מעמדות הפלסטינים (שכידוע לא היו שותפים בגיבוש הנייר) וממה שהושג בסבבי משא ומתן קודמים. יתירה מכך, עוד בטרם מתחיל מו"מ, היא מאפשרת לישראל לנקוט צעדי סיפוח חד צדדים בשטח (ובכך להפר הסכמים קודמים) בעוד בפני הפלסטינים היא מציבה מבחנים בהם עליהם לעמוד. הבוחנות והשופטות של מבחנים אלה הן ארה"ב וישראל.

התנאים המוקדמים שניצבים בפני הפלסטינים כוללים, בין היתר, "הכרה בישראל כמדינה יהודית, הסכמה לצעדים מיוחדים שיענו על צרכי הביטחון של ישראל, כינון מוסדות דמוקרטיים, ביסוס שלטון החוק, חופש עיתונות, בניית מוסדות פיננסיים בסגנון מערבי, פירוז מוחלט של שטחי הגדה והרצועה ובניית מערכת חינוך שלא תכלול תכניות או ספרי לימוד שמשמשים להסתה או מעודדים שנאה או עויינות כלפי שכניהם".

מובן שתנאים אלה לא הועמדו בפני מצרים או ירדן לפני החתימה על הסכמי השלום עימם, וטוב שכך. די לקחת שתי דוגמאות מתוך הנ"ל – פירוז מלא של השטח ומניעת ספרי לימוד העלולים לעודד עויינות – כדי להבין שישראל לעולם תוכל לפסוק שהפלסטינים לא עומדים בתנאים ולפיכך לא ראויים למדינה. תמיד יימצא אקדח בכפר כלשהו, תמיד תהיה שורה בספר היסטוריה שמספרת את הנרטיב הפלסטיני, לא הציוני, כדי שישראל תוכל למנוע את הקמת המדינה הפלסטינית.

לאור כל אלה, והרבה יותר מאלה, הפלסטינים לא יכולים לראות את תכנית טראמפ כבסיס למו"מ, וממילא היא אינה יכולה להיחשב עבורם כתכנית שלום. גם עבור הישראלים, התכנית מנציחה ומעמיקה את הסטטוס קוו, מונעת חלוקה אמיתית של הארץ ולפיכך, מחבלת באפשרות להבטיח את ישראל כמדינה דמוקרטית עם רוב יהודי ופוגעת בסיכוי להגיע לשלום.

מדינה פלסטינית או אוטונומיה מוגבלת?

על פי התכנית, אם וכאשר תאשר ישראל את הקמת הישות הפלסטינית תימשך השליטה הישראלית על השטח והאוכלוסייה מבחוץ ומבפנים.

בתכנית נאמר ש"ישראל תחזיק באחריות הביטחונית הכוללת על השטח הפלסטיני", לרבות שליטה בכל המעברים (כולל, למשל, המעבר בין עזה למצרים שהיום אין בו נוכחות ישראלית), פיקוח על מעברי סחורות ואנשים, שליטה במרחב האווירי ובמרחב האלקטרומגנטי.

בתוך השטח הפלסטיני תוכל ישראל לעשות ככל העולה על רוחה כדי לענות על צרכיה הביטחוניים, לרבות כניסת חיילים ופגיעה בתשתיות. כך, למשל, נאמר ש"לישראל שמורה הזכות לפרק ולהרוס כל מתקן במדינה הפלסטינית שמשמש לייצור נשק אסור או לכל מטרה עוינת אחרת". המשפט האחרון כמובן נתון לפרשנות ישראלית. האם משרדים של כלי תקשורת, מרכז תרבות או מוסד חינוכי יכולים לשמש אכסניה לעויינות כלפי ישראל? אם כן, מותר לישראל להרוס את המתקן.

ה"מדינה הפלסטינית" המתוארת בתכנית נתונה לשליטה ופיקוח ישראליים. לפיכך, היא אינה עונה על הגדרות הבסיס של מדינה.

סוגיות הליבה

הפתרונות המוצעים לכל אחת מסוגיות הליבה רחוקים מאלה שנדונו בעבר ואינם מתקרבים ל"מרחב ההסכמה האפשרי" שהגעה אליו מהווה תנאי להצלחה בכל משא ומתן.

שטח:

"המדינה" הפלסטינית תשתרע על פני 84% מהשטחים (18% מכלל שטח ארץ ישראל/פלסטין), נתון השונה מהותית מתכניות קודמות שכולן, כולל הצעות קלינטון, ברק, אולמרט, אבו מאזן ויוזמת ז'נבה, דיברו על יותר מ-90% מהשטח. יוזכר כי תוואי גדר ההפרדה הנוכחי מותיר באזור שמעבר לגדר 92% מהשטח.

בתכנית מדובר על חילופי שטחים של 30% (סיפוח מהשטחים לישראל) תמורת 14% (שטח מתוך ישראל – בעיקר בנגב) שיועברו לפלסטין. השטח אינו מקביל בכמות או באיכות. הסיפוח לישראל כולל 54 יישובים פלסטינים בהם מתגוררים כ-140,000 איש, בנוסף ל-220,00 מזרח ירושלמים שיוכלו להפוך לאזרחים ישראלים. בשטח הפלסטיני יהיו 15 התנחלויות בהן מתגוררים כ-15,000 איש.

בנוסף, מדובר על אופציה להעברת יישובי המשולש, כולל שטח מערבית לכביש 6. בשטח זה מתגוררים קרוב ל-300,000 אזרחים ישראלים ערבים שלפי התכנית יועברו לפלסטין.

ביוזמת ז'נבה מדובר בחילופי שטחים ביחס של 1:1, כשהשטח המסופח לישראל כולל רק את גושי ההתנחלויות הגדולים בהם מתגוררים כ-75% מהישראלים החיים מעבר לקו הירוק (ובלי אף פלסטיני המתגורר באזורים אלה), בעוד שהשטח המועבר לפלסטינים אינו מאוכלס ובעיקר מרחיב את רצועת עזה.

גבולות:

התכנית אינה מתייחסת לקווי 67 ומייצרת ישות פלסטינית המורכבת משישה אזורים נפרדים שביניהן עוברות אצבעות ישראליות החוצות את שטחי הגדה המערבית (ראו מפה מטה) ואשר יחוברו באמצעות כבישים, גשרים או מנהרות. תוואי הגבול המוצע בין ישראל לפלסטין משתרע על פני 1370 ק"מ, הרבה יותר ארוך מתוואי כל גבולותיה של ישראל עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון ביחד. אורכם של קווי 67 הוא פחות משליש אורך הגבול המוצע. אורכו של הגבול המוצע, ובעיקר האופי המפותל והשברירי שלו, מהווים נטל ביטחוני וכלכלי משמעותי.

ביוזמת ז'נבה, תוואי הגבול מבוסס על קווי 67, מבטיח את רציפות המדינה הפלסטינית, מתחשב בשיקולים דמוגרפיים וביטחוניים, ומתואר על ידי מרבית מומחי הביטחון הישראליים כ"גבולות ברי הגנה".

ביטחון:

על פי התכנית, ישראל היא השליטה הביטחונית הבלעדית על כל השטח מערבית לירדן והיא המחליטה לגבי יכולות הגופים הפלסטיניים לנקוט אמצעי ביטחון. אין אזכור בתכנית לקיומו של כוח האמור להגן על הישות הפלסטינית מפני התקפה מבחוץ.

ביוזמת ז'נבה מדובר על מדינה פלסטינית מפורזת, על נוכחות ישראלית ארוכת טווח אך זמנית וחלקית באזורים מוגבלים (בקעת הירדן ותחנות התראה), ועל נוכחות כוח רב לאומי אשר יפקח על ההסכם ויהיה מוצב בשטחי המדינה הפלסטינית.

ירושלים:

בתכנית אין ריבונות פלסטינית בשטחי אל קודס (מזרח ירושלים) אלא בשלושה אזורים – מחנה הפליטים שועפט, כפר עקב ואבו דיס – שרובם סופחו לירושלים על ידי ישראל ב-67. אזורים אלה ממוקמים מעבר לחומת ההפרדה שהוקמה על ידי ישראל ואין ביניהם רציפות טריטוריאלית. בתכנית אין נוכחות פלסטינית בהר הבית ואין אזכור לקשר של הפלסטינים לעיר (כן מוזכרת הזיקה של המוסלמים לעיר). על פי התכנית, כל ירושלים המערבית והמזרחית שבתוך חומת ההפרדה תהיה בירת ישראל.

יוזמת ז'נבה כוללת הכרה הדדית בירושלים ובאל קודס כבירות של שתי המדינות. מזרח ירושלים מחולקת על פי מפתח דמוגרפי – השכונות הערביות יהיו חלק מפלסטין והשכונות היהודיות חלק מישראל. משטר מיוחד ופתוח יכונן בתחומי העיר העתיקה המבטיח חופש תפילה לכל.

פליטים:

התכנית מתארת את הנרטיב הישראלי להיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים, משווה ביניהם ליהודים שעזבו או נאלצו לעזוב את מדינות ערב ואינה כוללת מרכיבים כמו הכרה בסבל או אמפתיה. לפי התכנית, אף פליט פלסטיני לא יורשה להיכנס לישראל, ואלה שיבקשו להגיר למדינה הפלסטינית החדשה יצטרכו לקבל אישור מישראל. כל המדינות החברות בארגון המדינות האיסלאמיות יצטרכו לקבל פליטים פלסטיניים לשטחיהן. יוקם מנגנון שייתן פיצוי כספי לפליטים.

ביוזמת ז'נבה יש הכרה בסבל ובאבדן הרכוש שנגרמו לפליטים ובצורך לפצותם בשל כך. לכולם תיתנן הזכות להגר למדינת פלסטין. פליטים אף יוכלו להשתקם במקום מושבם או לבקש להגר למדינות שלישיות, לרבות ישראל. מספר הפליטים שיורשה להם להיכנס לישראל ייקבע על ידה, לאחר שזו תיקח בחשבון את מספר הנקלטים במדינות שלישיות.

לקריאת הסכם ז'נבה ראו כאן.
https://heskem.org.il/wp-content/uploads/2014/11/Geneva-Heb-Book.pdf

לפרטים נוספים ניתן לפנות ל- גוש שלום.