מלחמת אחים - אסף שרון (מולד)

על רקע המחלוקת סביב העצרת השנתית לציון הרצחו של יצחק רבין בידי מתנקש מהימין הקיצוני, ד"ר אסף שרון, מייסד-שותף ועמית בכיר במולד, מסביר במאמר חדש כיצד הפכו הדרישה לאחדות והאיומים במלחמת אחים לכלי הנשק האולטימטיבי של הימין להשתקת השמאל הישראלי ושיתוקו

4 בנובמבר 1995 הוא נקודת האפס של הפוליטיקה הישראלית בזמננו. רצח רבין וההתרחשויות שבאו מיד בעקבותיו קבעו את יחסי הכוחות בין המחנות הפוליטיים ועיצבו מחדש את דפוסי הוויכוח ביניהם. בשנים שלאחר הרצח, הימין הדתי – שמקרבו יצא הרוצח – השתלט בהדרגה על הפוליטיקה הישראלית ועיצב את דמותה מחדש, בשעה שמחנה התומכים ברבין נדחק לשוליים, עבר דה-לגיטימציה ונוטרל מבחינה פוליטית.

בימים שאחרי הרצח רבים בשמאל רצו להאמין שהטראומה הלאומית הולידה חרטה אמיתית והפקת לקחים, ונכנעו לחמימות ה"ביחד". מנהיגיהם נענו לתכתיב האחדות, שמשמעותו המעשית הייתה ונותרה הכחשת המימד הפוליטי של הרצח. עם חיסול הפוליטיקה, נותרה רק סנטימנטליות. הזעזוע הפך ל״צו פיוס״ והזעם לתוגה קולקטיבית מנחמת ודביקה. בהקשר הזה, מי שנדרשו לתת דין וחשבון לא היו הקיצוניים שכפו את אמונתם המשיחית באלימות, אלא מי שהעזו לבקר אותם או לקדם מדיניות שלום ״פלגנית". בלהטוטנות פוליטית מרשימה, התוקפים הפכו לקורבנות. הקורבנות נדרשו לפייס את התוקפים. הימין לא נדרש לקחת אחריות על ההסתה, מנהיגיו לא נדרשו לשנות את דרכם והרבנים שקראו לרצח לא הועמדו לדין.

יורשיו של רבין בהנהגת השמאל קנו את הנוסחה לפיה כל ערעור על דרכו של הימין הוא פגיעה באחדות. מבוהלים מבריונות הימין, הם מנסים לקרוץ לאלקטורט מדומה או להמציא ״מרכז״ פיקטיבי. בניגוד לכל הגיון פוליטי, הם עסוקים בהסתרת האמונות שלהם ובטשטוש עמדותיהם. כך, במשך למעלה משני עשורים, שרויה מדינת ישראל במלחמת תרבות במעמד צד אחד. זהו מאבק על דמותה של המדינה, שבו צד אחד נלחם בשיניים ובציפורניים, בעוד הצד השני – מבולבל ומבוהל – מתקפל, מסתתר ובורח מעצמו.

למאמר המלא: http://www.molad.org/images/upload/files/Brothers-up-in-arms.pdf